ארמון ממלכת איטרניה, לפני שנים רבות
הנסיך קלדור בן השמונה ישב ליד אביו – המלך מירו, שהחזיק בידיו את אחיו הולד. לאחיו שזה עתה נולד עדיין לא היה שם, וכבר הוא החל לעלות לו על העצבים. הוא בכה ולא נרגע, לא משנה עד כמה אביו ניסה להרגיע אותו.
הוא, אביו, סבו וקרובי משפחה ישבו בחדר ההמתנה שמחוץ למרפאה של הארמון ,חיכו וקיוו לחדשות טובות. לאחר יותר מחצי שעה של צפיה, יצא המרפא הראשי וביקש לדבר עם אביו בפרטיות. אביו מסר את אחיו לסבו, התרחק מהם עם המרפא לצד השני של החדר ודודתו הניחה את ידה על כתפו.
המרפא לחש מספר מילים ובתגובה אביו אמר בקול רם "לא!". דודתו הצמידה את ראשו לחזה שלה ודמעות החלו להתהוות בעיניו. במשך דקה רק הבכי של אחיו נשמע, אחריה אביו נגש אליהם ודמעות זלגו מעיניו. הוא מעולם לא ראה את אביו בוכה לפני כן.
צ.. צר לי.. להודיע.. ש.. שאשתי נפטרה.. המלכה אדורה איננה... - אביו אמר בקול שבור ובכאב אדיר, הניח את ידו על פיו ועוד ועוד דמעות זלגו מעיניו. סבו קם וחיבק את אביו ודודתו חיבקה אותו.
אמא... למה הלכת? זה לא הוגן! הייתי כל כך טוב! את היית כל כך טובה! למה זה קרה לך? אם רק הייתי יכול, הייתי מציל אותך... - הוא חשב לעצמו ועוד ועוד דמעות זלגו מעיניו.
לאחר ההלוויה, אביו התכנס בעצמו בחדר העבודה שלו ולא רצה לראות איש, אפילו לא אותו. הוא יצא רק בכדי לעשות את צרכיו בשרותים הקרובים, להתקלח במקלחת הקרובה, ולישון בחדר השינה הקרוב.
לאחר כמעט שבועיים הוא שמע את סבו, דודו ודודתו משוחחים בינם על אביו. סבו אמר שאביו לא היה מכונס בעצמו, מאז שסבתא נרצחה לנגד עיניו כשהיה בן 5. דודתו השיבה שאמו תמיד היתה לצד אביו מאז היום הארור ההוא, ועזרה לו להמשיך הלאה. בתגובה דודו קילל את אנשי הנחש, ואמר שחבל שסבו לא אישר להשמיד אותם עד האחרון שבהם. סבו השיב שהשמדה היא דבר פסול, ושאל מה על המשפחה לעשות, אם אביו לא יהיה מספיק חזק להמשיך הלאה הפעם? לאחר שקט של חצי דקה, דודו אמר שיש תקדים להחלפת מלך מכהן שהפסיק לתפקד, ודודתו עמדה להשיב אך היא שמעה אותו, ניגשה אל הדלת, פתחה אותה וראתה אותו בורח.
דודתו קראה בשמו אך הוא לא ענה. הוא הסתגר בחדרו, שכב על המיטה ובכה. לאחר שנרגע, הוא המשיך לשכב וחשב במשך דקות ארוכות. בסוף הוא הגיע להחלטה ונשבע שלא משנה מה יקרה, הוא יהיה חזק למען אמו המנוחה.
זמן קצר לאחר מכן, אביו סוף סוף הפסיק להסתגר בחדר העבודה שלו, אולם הוא לא היה הראשון שאביו רצה לראות, אלא את אחיו הולד שאפילו שם עדיין לא היה לו. כשאביו סוף סוף רצה לראות אותו, קלדור כעס עליו מאוד, הוא לא הסתכל עליו ולא חיבק אותו בחזרה.
הוא ואביו לא היו כל כך קרובים לפני שאמו נפטרה, אולם לאחר שנפטרה הוא התרחק ממנו עוד יותר, ועם השנים מעט הקרבה שהיתה בינם נעלמה לחלוטין. מירו התמקד בעבודתו ואת הזמן הפנוי שהיה לו, הוא העדיף לבלות עם בנו הצעיר שלו קרא רנדור. קלדור שקע בלימודיו על מנת שיהיה שליט וקוסם חזק, כפי שנשבע לאמו המנוחה. את מעט הזמן הפנוי הוא העדיף לבלות לבדו, אולם בחלוף השנים הוא רכש חברים טובים שלמענם פינה זמן.
ארמון ממלכת איטרניה, לאחר עשר שנים
הנסיך קלדור בן השמונה עשרה והבן הבכור של המלך מירו, התקדם מאוד בלימודיו העיוניים למלכות. מעשית הוא התלווה לדיונים ולפגישות עם מירו, סייע לו עם עבודת הניירת בחדר העבודה, ונכח כשמירו קיבל את פניהם של אישים חשובים בחדר הכס.
הוא גם התקדם מאוד בלימודי הקוסמות. הוא היה מתלמד של סאבריאן ומשבוע לשבוע נהיה לקוסם מנוסה יותר ויותר. סאבריאן היה מאוד מרוצה ואמר שיש לו יכלת להיות קוסם מעולה ורב עוצמה, אולם הוסיף שיש עוד שנים רבות של למודים ותרגול לפניו.
הוא ומירו כמעט לא דיברו יותר, מעבר להחלפת דברים אודות לימודיו או חובותיו המלכותיות. אחיו הקטן רצה את תשומת ליבו וחיבתו, אולם הוא לא הרגיש חיבה כלפיו או רצון להעניק לו תשומת לב. רוב הזמן הוא גילה כלפי רנדור חסר סבלנות, ונתר לו טינה על היחס המועדף שמירו העניק לו. הוא גם התרחק מסבו ומשאר קרובי משפחתו.
בנעוריו(לפני גיל 18) הוא התחבר עם שני בני אצילים ששירתו במשמר המלכותי והתקדמו להיות מפקדים. הוא, ג'וגו וסויגטסו היו כמו שלושה אחים, בזמנם הפנוי הם כמעט תמיד היו ביחד ובחלוף השנים הם שימשו כתחליף למשפחה הביולוגית שלו.
סויגטסו הכיר לו את קארין, בת אצילים ששירתה תחת פיקודו ותחילה הוא היה נבוך בנוכחותה. למרות זאת סויגטסו צרף אותה ל"משפחה" ועם הזמן לא רק שהוא הרגיש בנוח בנוכחותה, הוא גם החל להמשך אליה והרגשות היו הדדיים.
אט אט התפתח רומן בינו לבין קארין שהם הסתירו בשל מעמדו ותפקידה. רק לשני "אחיהם" הם ספרו על מערכת היחסים בינם ו"אחיהם" שמחו בשבילם וסיעו לשמור על סודם.
לאחר יום הולדתו השמונה עשרה, אנשי הנחש פתחו במלחמה נוספת על איטרניה. יחידות הצבא שהגנו על איטרנוס הצליחו להדוף את רוב הכוחותיו של האויב, אולם כ300 אנשי נחש הסתננו לבירה ותקפו בפראות ובחוסר ארגון את הארמון.
כמעט מחצית משומרי המשמר נהרגו במתקפה הראשונית, כולל הקפטן וסגנו; בסופה אנשי הנחש נסוגו זמנית על מנת להתארגן. בניגוד לצווי של מירו, הוא נשאר בארמון, לקח לידיו את הפיקוד על המשמר, מינה את סויגטסו וג'וגו לסגניו, וביחד הם ארגנו את השומרים שנשארו לכח, שהיה אמור להגן על המבנה המרכזי של הארמון עד להגעת תגבורת צבאית.
המתקפה השניה היתה יותר גרועה מהראשונה. לאנשי הנחש היה יתרון של יותר משלושה לאחד על המשמר. הוא נלחם עם ה"משפחה" בנחישות הגדולה ביותר שהפגין בחייו, אך לאחר שיותר ממחצית מהכח שלו שכבו מתים, וסויגטסו וג'וגו נפצעו קשה, הוא הסתכל מסביבו ומיד לאחר מכן ברח אל המקלט של המבנה המרכזי לבדו, ולא עצר גם כששמע את קארין קוראת בשמו ומיד לאחר מכן צועקת מכאב. למזלו, בדיוק לאחר שנכנס חזרה למבנה המרכזי, התגבורת הצבאית הראשונית הגיע ולאחר מספר דקות של לחימה, הדפה את אנשי הנחש אל האיזור התחתון של הארמון, היכן שממוקמים מבני המנהלה והמגורים של השומרים והמשרתים.
הוא המתין מספר דקות לפני שאזר את האומץ לצאת ולראות מה עלה בגורל ה"משפחה" שלו. כשיצא הוא ראה את הגופות של הכח שלו פזורות על הרצפה וחלקן היו קרועות לגזרים. המעטים ששרדו טופלו על ידי מרפאים מהתגבורת ובינם היתה קארין שנפצאה בינוני. ג'וגו וסויגטסו היו בין המתים וכשניגש אל קארין, היא סרבה לדבר איתו ואפילו לא הסתכלה אליו.
לא הייתי חזק או טוב דיו.. לכל הרוחות! למה הקשבתי למירו?! הם אינם וקארין אפילו לא מביטה בי והכל באשמתו! הייתי צריך להיות מתלמד של הקוסם הראשי ולא של חבר הילדות שלו! הייתי צריך ללמוד סייף ולחימה מהסייף והלוחם הטוב ביותר בצבא ולא "מאחד הלוחמים הטובים ביותר במשמר" כפי שהוא רצה! הוא היה צריך ללמד אותי להנהיג לא המורים שהוא הורה לשכור על מנת להוציא את עצמו ידי חובה! איך יכולתי להיות כל כך טיפש?! ...זה לעולם לא יקרא שוב! אני אהיה הכי חזק והכי טוב, אפילו אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה! - הוא חשב לעצמו בזעם.
מירו מצידו זעם עליו וגער בו, על כך שהיה חייב לצוות עליו להכנס למטוס איתו, עם רנדור וסבו בכדי להתפנות למקום מבטחים, ושהוא סרב לצווי עליו במצח נחושה. לקלדור נמאס לשתוק, הוא השיב שאם מירו לא היה בולם אותו, היה לו את כל ההכשרה והכח להם היה זקוק, על מנת להדוף את המתקפה על המבנה הראשי ולהציל את חיי חבריו, ללא צורך בסיוע מהתגבורת. הוא סיים במילים "לפחות אני לא מוג לב!", והלך אל חדרו מבלי להמתין לתגובה.
מירו שפט את קלדור בחדר העבודה שלו, הרשיע אותו והעניש אותו בחומרה גדולה. הוא דן אותו למאסר של שלושה חודשים בבית סוהר לבני האצולה, ולעבודות שירות בארמון לתקופה של חצי שנה לאחר השחרור. קלדור חש מבוזה ובפעם הראשונה בחייו חש תעוב, כלפי האיש שהביא אותו לעולם.
קארין לא בקרה אותו בכלא. לאחר שחזר לארמון הוא שאל אודותיה, והקפטן החדש של המשמר אמר שהיא עזבה ולא תחזור לדברה. הוא ניסה ליצור איתה קשר מספר פעמים, אך היא לא ענתה. הוא מעולם לא ראה אותה או דיבר איתה שוב.
ארמון ממלכת איטרניה, לאחר עשר שנים
הנסיך קלדור בן העשרים ושמונה כבר לא דיבר יותר עם המלך מירו. הוא לא התלווה אליו לדיונים ולפגישות, הוא לא סייע לו עם עבודת הניירת והוא לא נכח בכל קבלות הפנים של אישים חשובים. יחסיו עם רנדור, סבו ושאר קרובי משפחתו לא השתפרו.
רוב הזמן הוא היה עסוק בלמלא את שאר חובותיו המלכותיות כנסיך, בלמידה ותרגול של סייף ולחימה ובלימודי קוסמות. הוא נאלץ להמשיך ללמוד סייף ולחימה "מאחד מהלוחמים הטובים ביותר במשמר המלכותי", וקוסמות מחבר הילדות של "אביו היקר", משום שמירו סרב להניח לו ללמוד מהמומחים הגדולים ביותר בממלכה "בשל תפקידם". הוא סיים בהצטיינות את לימודיו העיוניים למלכות וציפה ליום שבו יוכתר, לאחר שמירו יפרוש.
הוא היה במערכת יחסים בת שנים אחדות עם נסיכת ממלכת אנוואט-גאר - אבלין. הם נפגשו בקבלת פנים מלכותית כשהיא, אביה הביולוגי ואימה החורגת הגיעו לביקור ממלכתי באיטרניה. היה בינם קשר טבעי מהרגע שנפגשו ולא חלף זמן רב עד שהחלו לקיים יחסים. היה להם הרבה במשוטף - שניהם שכלו את האמהות שלהם בגיל צעיר, שניהם היו מנוכרים מאביהם, שניהם למדו הרבה על מנת להיות שליטים וקוסמים חזקים ושניהם ציפו ליום שבו יוכתרו.
במהלך השנים יצא להם להפגש פעמים מעטות בכל שנה, בשל החובות המלכותיות שלהם, בשל הלימודים שלהם ובשל התנגדות של אביה של אבלין למערכת היחסים בינם. למרות הכל אהבתם לא פחתה.
לאחר יום הולדתו העשרים ושמונה של קלדור, אביה ואימה של אהובתו נהרגו ב"תאונה פתאומית". למרות הארוע ה"מצער", הוא ואהובתו שמחו שסוף כל סוף הם היו חפשיים להתחתן. מיד לאחר ההלויה של הוריה וההכתרה שלה, הם נישאו והוא עבר לגור עמה בארמון ממלכת אנוואט-גאר.
לצערו הרב על פי חוקי אנוואט-גאר, אף על פי שהוא נשוי למלכה, הוא לא מלך. גם אם אהובתו מחליטה לפרוש, או חלילה לא מסוגלת עוד למלא את תפקידה מכל סיבה שהיא, צאצא ביולוגי שלה או אחד מקרובי המשפחה מצד אביה יורש את הכתר.
חודשים אחדים לאחר שהוא התחתן, מירו זימן אותו לפגישה בארמון איטרניה. הם דיברו בפרטיות בחדר העבודה של מירו ולאחר שסיימו, הוא טרק בזעם את דלת החדר לאחר שיצא. אהובתו שחיכתה בסבלנות מחוץ לחדר שאלה בחשש מה מירו אמר והוא ענה בזעם...
הוא נישל אותי מזכותי לרשת את הכתר! הוא החליט שלרנדור תוענק המלכות לאחר שהוא יפרוש או ימות! הוא זמם את זה במשך שנים! - אהובתו מעולם לא ראתה אותו זועם כל כך. היא הזהירה אותו בעבר שזה עלול לקרות. הרקע ל"תאונה" של הוריה היה, שאביה שקל להוריש את הכתר לאחד מבני דודה מהצד שלו, בגלל היחסים המנוכרים בינה לבין אביה.
הכתר של איטרניה שייך לי! אני נשבע בכל היקר לי שאני אחזור ואשיב לעצמי את הכתר גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה! - הוא אמר לאהובתו בטון נמוך, תוך כדי שהם התקדמו לעבר היציאה. אהובתו הסכימה איתו, אך אמרה שיעברו שנים רבות עד שזה יהיה אפשרי ויהיה עליו להיות סבלני. בלית בררה הוא הסכים.
איפשהו בממלכת איטרניה, העתיד הקרוב
הנסיך קלדור והמלך רנדור עומדים אחד נגד השני עם חרבות שלופות; בערך עשרה מטרים מפרידים בינם. הם מסתכלים אחד לשני בעיניים, ופתאום קלדור מחייך חיוך אסימטרי מלא בבטחון ואומר...
אם אתה זוכר, לפני זמן רב אשתך צטטה אמרה שמאוד רלוונטית לרגע זה. אני מאמין שהמילים המדויקות היו "צוחק מי שצוחק אחרון"! - ומיד לאחר מכן קלדור מסתער לעבר אחיו.
* מי שצפה בסדרת האנימציה "נארוטו: שיפודן" בטח מזהה את השמות קארין, ג'וגו וסויגטסו. כמו שכתבתי בהערות של הפרק הקודם, הפאנפיק הזה הוא לא קרוסאובר עם נארוטו. סדרת האנימציה המקורית "נארוטו" מהווה השראה בשבילי, אז החלטתי להשתמש בשלוש שמות של דמויות מסדרת ההמשך(שיפודן) שאין להן שום קשר לדמויות בפאנפיק שלי.