כל הזכויות על הסיפור שייכות לכותבת המוכשרת Colubrina.
כל הזכויות על הארי פוטר שייכות לג'יי. קיי. רולינג.
- פרק ראשון -
כשהמלחמה הסתיימה והמשפטים נערכו, הרמיוני גריינג'ר חזרה להוגוורטס כדי לעזור לבנות את הטירה מחדש. היא תכננה לחזור, אם זו המילה הנכונה, על שנתה השביעית ולהיבחן במבחני הכשיפומטרי, והיא רצתה שהבניין יהיה שלם על מנת לעשות זאת.
לא היה לה מקום אחר ללכת אליו.
זיכרונותיהם של הוריה נמחקו לחלוטין, וכל התייעצות עם קוסמים ומכשפות בעלי ניסיון רב ממנה הובילו לאותן התוצאות. היא עשתה עבודה מצוינת – עבודה מרשימה – אבל לנסות להתיר את הכישוף עלול לגרום לנזק מוחי. הניחי להם, ייעצו לה. הם מאושרים בחיים שיצרת בעבורם. הניחי להם לחיות אותם. היא הקשיבה לכל מי שאמר לה זאת, פניה עגומות יותר ותקוותה קטנה יותר לאחר כל פגישה, ולבסוף הסכימה שהם צודקים. לפחות ההורים שלה בחיים; לא כולם יכלו לומר זאת. לפחות הם שמחים.
היא לא יכלה ללכת למשפחת ויזלי, למרות שהמשפחה הייתה הבית הקסום שלה במשך שנים. אחרי הכל, היא לא הצליחה לסלוח לרון. הוא אהב אותה, לא היה לה ספק בכך. אבל בכל פעם שהוא החזיק את ידה או חיבק או נישק אותה, היא חזרה לתקופה ההיא ביער, חולקת עם הארי אוהל, נטושה. אולי זה היה קטנוני מצידה. היא הצליחה לסלוח לכל כך הרבה אנשים על דברים חמורים הרבה יותר. היא אפילו לחצה לנרקיסה מאלפוי את היד ואיחלה לה בהצלחה אחרי המשפט שלה, והתכוונה לכל מילה. אבל היה אכפת לה מרון יותר מדי והבגידה שלו פגעה בה עמוק מדי. אם היא לא הייתה אוהבת אותו קודם לכן, היא הייתה מסוגלת להתאהב בו אחר כך, אבל בצורה בה הדברים קרו, האהבה שלו השאירה טעם של אפר בפיה.
המשמעות של זה הייתה, כמובן, שמולי ויזלי לא רצתה שום קשר איתה.
ולכן, היא ארזה את חפציה ועברה להוגוורטס. המעונות של גריפינדור היו הרוסים, ומקגונגל, בעיניים מלאות התנצלות, הציעה את המעונות של סלית'רין בגלל שהם היו מוגנים מהקרבות. "יש רק תלמיד אחד נוסף שגר שם הקיץ," אמרה לה מקגונגל. "עד ספטמבר המגדל כבר יהיה מוכן."
הרמיוני הנהנה. זו הייתה מיטה, וכרגע היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות בררנית לגבי איפה היא מצאה אותה. היא הכניסה את עצמה למעונות, מגלגלת את עיני ילידת-המוגלגים שלה לשמע הסיסמא "טהורת הדם", וסידרה את חפציה באחד מחדרי הבנות. היא הייתה רגילה לחדרים מלאי השמש במגדל של גריפינדור, והזוהר הירוק והמוזר שהסתנן מבעד לחלונות היה מדכא ומחניק. לא פלא שכל הסלית'רינים נראו כאילו הם כל כך מסכנים כל הזמן, היא חשבה בזמן שסידרה כמה ספרים על השולחן. הם כנראה סבלו מבעיות במצב הרוח בגלל מחסור בשמש.
היא ידעה שאף על פי שמספר רב של אנשים הגיעו לטירה בכל יום על מנת לעזור לבנות, כמעט אף אחד לא גר בטירה במהלך הקיץ. היא, הצוות, ומי שהתלמיד הנוסף הזה לא יהיה. "אנחנו עדיין מגישים ארוחות," אמרה מקגונגל. "גמדוני הבית כעסו כשהצענו שהם לא צריכים לבשל, אז אנחנו נפגשים במקום שהיה פעם אחת הכיתות. היא במצב טוב לעומת האולם הגדול..."
כאן קולה של האישה נחלש ונדם, והרמיוני הנהנה; לא היה טעם לדון במצב של האולם הגדול. היא הייתה כאן כדי לעזור לתקן אותו, אחרי הכל. היא קיבלה את מספר הכיתה בה כולם אוכלים ואמרה שתפגוש את הדיירים לארוחת ערב. הרמיוני הטילה כישוף טמפוס (tempus), והבינה שהזמן לארוחת הערב הוא עכשיו. היא פתחה את דלת החדר שלה והחלה ללכת החוצה מהמרתפים ולמעלה כלפי הכיתה.
היא לא הצליחה לעורר בעצמה תחושת הפתעה למראה הראש הבלונדיני בחדר המועדון של סלית'רין, והבינה מי הוא דייר הקיץ הנוסף. כלום לא הסתדר מאז שהסתיימה המלחמה; למה שעכשיו יהיה אחרת?