Lot's of thanks to Miatroll for the beta-reading.
אם אתם מזהים משהו, סימן שהוא כנראה של ג'ייקיי.
סיריוס בלק גמע את הרוח בשקיקה. היא שיחקה בשיערו, מרקידה את העלים סביב, ויפחה רמה נמלטה מגרונו. הוא התחיל לחוג במקום, שוב, ושוב, ושוב, עד שלא נותר בו עוד כוח והוא נפל אפיים ארצה. הקרקע הייתה קרה, קשה ומחוספסת, וסיריוס שנחת על כתף גרומה, נשך את שפתיו על מנת שלא לצעוק בכאב. שיערו הארוך, שהסתבך בקשרים של לכלוך וזוהמה, הצליף בפניו, והוא רעד. עיניו נפקחו, אך הוא לא ראה דבר. חשכה.
הרוח רדפה את לילותיו בעקביות: הרוח, שהייתה הדבר לו כמה יותר מכל. צוננת, מרווה, מרעננת. הוא השתוקק לרוץ שוב, להרגיש את כפותיו האדירות של רך-כף טופחות ברכות על העלים הפריכים, להריח את ירחוני לצידו ולדעת כי לא רחוק מאחוריהם טופפות טלפיו של קרניים על הקרקע, וזנב-תולע יושב על קרניו האדירות.
הוא זחל על הרצפה, לעבר הפינה הרחוקה ביותר מהדלת המסורגת. רחש קל נשמע בעת שהסוהרסנים חלפו על פני התא הדחוק, והוא רעד. ג'יימס ולילי, מתים, צפו כנגד עיניו העצומות. צוהר זעיר היה קבוע בצידו של התא, ולפעמים, אם התאמץ, יכול היה להטות את ראשו כך שקרני הירח ירצדו על עפעפיו. הוא חישב את מועדי הירח המלא, ובכל חודש היה מצטנף בפינת התא, סומא למחצה, ומתפלל למען ירחוני. רמוס. יבבות חלושות הדהדו בראשו בעת שיד רירית החליקה בין סורגי התא. הנשימה המחרחרת הסגירה את נכחותו של הסוהרסן, אף על פי שסיריוס לא יכול היה לראותו. היבבות בראשו התגברו, ודמות רפאים עשנה של רמוס הפנתה לו את גבה.
"לך, סיריוס. אני לא רוצה לדבר איתך."
"לך כבר, סיריוס. תעלם. צא מהחיים שלי."
סיריוס הבחין כי הוא בוכה, ידו נשלחת למחות דמעה בשרנית. הוא התבונן בידו המגוידת, פוקח את עיניו לרווחה, אבל החשכה בלעה אותו, רכה כמשי, והוא טבע בה. קולו של רמוס נעלם והתחלף בזה של ג'יימס. רמוס היה מצונף בקצה המיטה וג'יימס עמד מול סיריוס ידיו על מותניו, מאוכזב וכועס למראה. "לך, רך-כף," אמר בשקט, "כבר עשית מספיק נזק."
בשבוע שאחרי אזקאבן, בעודו מתחבא במערה שהייתה חשוכה בדיוק כמו התא שהשאיר מאחור, הרהר בכך שמשך שנים תהה האם לא איבד את ראייתו בכלא. לא הזדקקת לראיה באזקאבן. באזקאבן לא היה מה לראות פרט לדמותך שלך, מצטמקת לצל רפאים. ואחר כך, בבקתה ההיא שהריחה כל כך כמוהו, תהה סיריוס כיצד הצליח לשמור על חוש הריח. ואיך עדיין, אחרי כל אותן שנים, עדיין יכול לזהות את הנער ירחוני בין צעיפי הריח הקבורים בינות לאבק והטינופת.
לא היה לו צורך בעיניים כשרמוס חיבק אותו בלילה ההוא. הוא רק צריך היה להרגיש את הלב של רמוס פועם במהירות כנגד שלו ולדעת ששם מקומו, וכי הוא שוב נאהב. הוא רק צריך היה להריח את החרדה שנדפה מפיטר, העכברוש המטונף, כמו סם. הוא רק צריך היה לשמוע את קולו של הארי, הדומה לג'יימס עד כאב, ואת נשימתו של רמוס מהירה טיפה ומצפצפת, כפי שהייתה תמיד, כשהתרגש. והריח שלו היה כמו של הנער ירחוני, אבל עצוב יותר, בוגר יותר, חריף יותר, וסיריוס רעד.
וכשטיאטא את העלים הזהובים שריחפו בעד החלון של עליית הגג בכיכר גרימולד, לא רצה לראות. לא רצה לראות את הבית ההוא, ואת הדיוקן הצווח של אימו. לא רצה לראות את רמוס מזדקן ונחלש ומחוויר. לא רצה לראות את הארי מודאג כל כך, ובמיוחד לא רצה לראות את פרצופו של סנייפ שנותר לועג ומתריס בדיוק כמו פניו של הנער שחור השיער שרדפו את חזיונותיו של סיריוס באזקאבן.
הוא שמח על העיניים, שאפשרו לו לחזות בפניו של רמוס בפעם האחרונה. העיניים שאפשרו לו להביט בהארי ולבכות מבפנים על אובדנו של ג'יימס רגע לפני ששקע. החשכה לא הפחידה אותו. היא עטפה אותו כמו משי וערסלה אותו עד שנרדם, חולם על רוח.
