בבית התפילה המוגלגי ניצב פסל שיש, צלוב במסמרות ברזל לצלב גדול. דראקו מסיט ממנו את מבטו בשעה שהוא מאזין למקהלה. עיניו של פסל השיש גדולות וריקות, ואור הנופל מנרות חשמליים מהבהב על אישוניו חסרי הגוון. הללו נדמים להביט לעבר שורות הספסלים הריקות, ומבטם חלול וחומל ועצוב. בחוץ יורד שלג, ומדי יום ראשון, עושה דראקו את דרכו בין הפתותים המסתחררים, על מנת להאזין למקהלה ששרה בבית התפילה המוגלגי. קולותיהם של חברי המקהלה מהדהדים בחלל, והם מטפסים מעלה-מעלה לעבר חלונות הויטראז', נישאים על כנפי מלאכים כדי לאבד את עצמם לדעת מרוב יופי. הקולות שרים כי אין דבר על פני האדמה שיד אלוהים איננה יכולה לרפאו, ודראקו זוכר את שדה הקרב והקסם האפל שחלחל אל הקרקע, מבריח את היצורים הקטנים ממחילותיהם. חולד, סומא באור היום, טיפס ממאורתו, והתיישב על גופתו המתה של לוציוס. שפמו הרטיט והוא מצמץ באוויר הבוקר הצונן.

הקולות מוסיפים לשיר, אולם פסל השיש מביט בדראקו ועיניו, גדולות ופקחיות, הן הד חיוור לעיניו של פוטר. עיני מרטיר. יש נחמה שרק בידי שמים לתיתה, אבל הפרפרים עפים הרחק, ומי הנהר מתקשים לקרח עם בוא החורף.