תודה בזה/לריסה

אומנם הזמן עבר, אך המסכות מעולם לא ירדו מפני של יוקי-צ'אן, תמיד נשמרו סודות גדולים בליבו, והוא, כרגיל, היה סגור. אף מסיכה לא נשרה במלואה, הכל הוחבא מפני העולם שבחוץ – הרי כך הרגילו אותו, לפחד, לדעת שיכולים לתקוף אותו מהצד.

בפעם הראשונה שבטח באדם מסויים, זה היה מורו שנחשב לאמין ביותר. אך במהרה הסתבר לו, שברגעי שכרות, הוא מוכן היה לעשות הכל – אף למכרו.

מאז חשש להוריד את המסיכה מפניו, לא הודה באמת – הרי המקרה לימד אותו מספר דברים, ממסכיכות נפגעים. בחיר לבבו, הוא הגיע אל ביתו מספר פעמים... אבל בעצם הגיע למען מישהו אחר, לא באמת דאג לו, אלא דאג לחברו. בפעמים האחדות שהגיע, ניתן היה להבחין ששיערו נח עליו באלגנטיות, בגדיו הותאמו לאופיו, שיקפו אותו בצורה כה מושלמת.

רגשותיו של יוקי כלפיו גדלו מדי פעם, הלא להירו היו תכונות האופי המושלמות – עדין, רך, מבין, בעל התחשבות ובנוסף, גופו היה חטוב, שרירי ומסוקס. אך המסיכה לא רצתה לנשור, אומץ לא היה לו, והחיים הוכיחו לו כמה אכזרי יכול להיות אדם. הוא פשוט לא רצה להיפגע, לא שוב.

המסיכה שבעצם כה פשוטה, הסתירה את האמת באופן ייציב, מסיכה שמדי יום נדבקה יותר, ומתהדקת סביב האמת. יום יבוא והיא תינשור, אומנם לא במלואה. אך כידוע, מסיכות נושרות, לעולם לא נשארות סתם. אין סתם מסיכות.