לילי, ג'יימס וסיריוס – ורוב הדברים שסביבם – שייכים לג'יי קיי רולינג. מזלם.
תודה לבריט, הבטא האהובה והמתחשבת.
היא שונאת אותו. מאות פעמים ביום היא מנסה לשכנע את עצמה באמיתות המשפט. כשהיא יושבת על ספה ליד האח והוא מפלרטט עם חבורת המעריצות שלו; כשהיא מנסה להתרכז בשיעורי הבית והוא מפלרטט עם חבורת המעריצות שלו; כשהם נחים במדשאות והוא מפלרטט עם חבורת המעריצות שלו; כשהיא רוצה ליפול לזרועותיו, והוא רק מפלרטט עם חבורת המעריצות שלו.
נדמה לה שהוא מגלם את כל מה שהיא סולדת ממנו; קלות ראש, אי-ציות לחוקים, חוסר אכפתיות, הפכפכות - צביעות, אפילו. אבל בה בעת היא יודעת, גם אם לא מוכנה להודות בכך, שיש בו הרבה יותר מזה. היא יודעת שהוא נאמן וחברותי ונבון. לפעמים היא תוהה מה הייתה עושה בטירה ללא חוש ההומור שלו, ללא ההערות המשעשעות באמצע השיעורים. היא אומרת לעצמה שהוא רק בריון שאוהב להרגיש חזק, לא יותר טוב מסלית'ריני טיפוסי – אבל הסיפורים על הבריחה שלו מביתו מלווים אותו לכל מקום אליו הוא הולך. לא, אין בו דבר סלית'ריני מלבד הדם שזורם בעורקיו.
היא שונאת אותן, את כל אותן בנות שמתרוצצות סביבו ותולות בו מבטים מלאי הערצה. היא שונאת את החנופה שהן מרעיפות עליו, את הקולות הצייצניים, את העובדה שהשיחות המעגליות שלהן עליו לעולם לא מסתיימות. היא מביטה בהן מזווית העין וצוחקת עליהן בלב; על שהן מאמינות שיצליחו להפיל אותו ברשתן, והרי כל אחת מהן נראית ונשמעת בדיוק כמו האחרת. לפעמים היא תוהה למה הוא מניח להן לקוות שיהיה שלהן; איך ייתכן שהוא עדיין מרגיש סיפוק לשמע הצחוק המזויף, המתחנחן של כולן. אבל במובנים מסוימים גם היא רוצה להיות שם, לחייך אליו ולצחוק מהבדיחות הירודות שלו, ולו בשביל שישלח בה מבט יחיד.
רבות כל כך נכוות ממנו, מתקרבות אליו ואז מוצאות את עצמן לבד, אחרי שמאס בהן ועבר לבאה בתור. אחת לשבוע, בערך, ניתן לראות בחדר המועדון נערה מקוננת בבכי, ולידה עשרות חברות, כולן מזויפות כמו מילות התנחומים הבוקעות מפיהן. התמונה הפכה לדבר שבשגרה. היא צופה בהן מרחוק ויודעת היטב שמאחורי כל אחת מאותן הבעות השתתפות מסתתרת שמחה לאיד שתתפרץ בצורת רכילות מאושרת בחדרי השינה. לא פעם היא משתוקקת לפסוע למרכז המעגל ולהטיח בהן את כל מגרעותיהן, לגרום להן לראות כמה מעוררות-רחמים הן נראות כשהן מתייחסות לבחור אחד כאילו כל חייהן סובבים סביבו; ובכל פעם היא עוצרת את עצמה, תוהה אם הייתה נוהגת אחרת לו ניתנה לה האפשרות.
היא יודעת היטב שהיא נמצאת, מבחינתו, מחוץ לתחום. שגריפינדורי טיפוסי לא יחשוב בכלל על הבחורה שחברו הטוב אוהב. אולי בגלל זה היא שונאת את ג'יימס. ג'יימס שרודף אחריה בעודו מתחנן בפתטיות שתצא איתו, ובכך גורם לכל בית הספר לצחוק עליה מאחורי גבהּ. ג'יימס שלא מפסיק לשלוח לה תשורות קטנות שאחרות היו מתמוגגות מהן, ושרק מכעיסות אותה. ג'יימס שלמרות כל הסירובים שלה ממשיך להתהלך בטירה בגאוותנות, בטוח שיום אחד היא תתחנן בפניו שיקבל אותה. ג'יימס שמרחיק אותה עוד יותר ממה שהיא באמת רוצה.
רק כשהיא זוכה לשקט שלה היא מבינה כמה דברים היא שונאת, ובאיזו עוצמה היא אוהבת את מה שיכול להתגלות כאשליה. היא מרגישה מרירה, צינית, והיא רוצה רק להתנתק מכל מה שהיא מכירה כדי להפסיק להרגיש את הכאב החלול הזה. היא רוצה להתכנס בתוך עצמה, להיעלם, לבכות עד שלא תחוש יותר דבר. היא רוצה, יותר מכל, לדעת מה בכלל היא רוצה מעצמה, מאחרים, ממנו. ועדיין, בכל יום היא מרימה את ראשה ומעמידה פנים שהכל בסדר. היא קוראת ליד האח, מכינה את שיעורי הבית ונחה במדשאות. והיא מרגישה שבורה מבפנים, יודעת שהוא אף פעם לא יהיה שלה.
