"מלחמה"

נוויל לונגבוטום ישב ליד המיטה הקטנה בבית החולים והביט בעיניה הריקות של אימו מנסה ללא הצלחה להתחרות בה ולא למצמץ. הוא נשבר- אבל היא לא הפסידה אלא המשיכה לבהות בו כאילו לא רואה אותו שם.

לפתע היא שלחה יד אל תוך המגירה שליד מיטתה והוציאה מבפנים חבילת מסטיקים. היא פתחה אותה ולקחה לעצמה מסטיק גומי אחד. דוחפת אותו לפיה בשלמותו ולועסת בפה סגור. עדיין בוהה בו.

היא הושיטה לנוויל את העטיפה והוא לקח אותה ממנה, תוחב אותה לכיס מכנסיו שכבר הכילו שלוש עשרה עטיפות נוספות.

הוא חייך אליה.

היא לא חייכה חזרה.

הוא ניסה לעשות פרצופים- מעקם את אפו ועושה קולות של חצוצרה. זה לא עבד- היא המשיכה לבהות בו- לועסת בפה סגור.

הוא בלע רוק שנאגר בפיו בלי שתת המודע שלו ישים לב וקם מהכיסא.

הוא יצא מהחדר בשקט וירד לקפיטריה.

"כוס קפה בבקשה. בלי חלב ובלי סוכר- רק מים חמים וקפה שחור. לא יותר." המלצרית בהתה בו לרגע אבל אז משכה בכתפיה- זה לא היה עניינה.

"בבקשה אדוני" היא מלמלה לעברו והניחה את הכוס המהבילה על השולחן. הוא שילם לה וגמע מהרעל המר שהיה בכוס והתעוות כשהטעם הדוחה נגע בלשונו.

אבל הוא המשיך לשתות.

עם כל טיפה שהחליקה במורד גרונו הוא החניק יבבה. עם כל יבבה שנחנקה, הוא הזיל דמעה ולאט לאט, כמו בהילוך איטי, הוא שמט את הכוס מידיו וזו נפלה על הרצפה והחרסינה התנפצה לרסיסים.

כמה טיפות של נוזל שחור פגעו בשולי מכנסיו אבל לא היה לו איכפת.

הוא קם ממקומו ויצא מהקפיטריה.

הוא עלה במורד המדרגות לקומה שבה היה חדרה של אימו והגיע אל דלת הזכוכית של החלל המעיק. הוא הביט מעבר לדלת וראה את אמא שלו. עדיין שוכבת באותה התנוחה שבה הייתה לפני שהוא יצא אבל עכשיו, על המיטה היו פזורות עטיפות של מסטיקים. שש עטיפות.

הוא נאנח.

הוא פתח את הדלת ונכנס אל החדר, סוגר אחריו את הדלת.

הוא התיישב בכסא שלו והתכופף כדי לנשק את מצחה של אמו.

הוא חזר למקומו והביט בה.

תחרות המבטים התחילה שוב.

רמוס ניסה לראות משהו מתחת למסכת המבט הריק אבל ראה כלום. כלום שחור. כלום מעיק ואפל.

אמו הושיטה את ידה ופתחה את המגירה שוב. מברישה את ידה על פני ידו של נוויל ולפני שהיא הספיק לפתוח את המגירה הוא תפס בידה והחזיק בה.

אמו לא הגיבה אלה פשוט שכבה שם- כשידה בידו של בנה.

הוא שחרר את ידה וזו חזרה למגירה, הוציאה משם מסטיק אחרון והסתכלה בו למשך רגע ארוך. לבסוף היא הוריד את העטיפה ולקחה את המסטיק בין שתי ידיה. בתנועה חדה אחת היא חצתה את המסטיק לשנים. חצי אחד היא תחבה לפיה ואת החצי השני היא שמה בידו של נוויל.

נוויל הביט בה והכניס את המסטיק לפיו. לועס בשקט.

הוא קם ממקומו שוב, אסף את כל עטיפות המסטיקים הריקות ותחב אותן לכיסו ואז יצא מהחדר בלי לומר מילה.

הגיע הזמן ללכת הביתה.

אולי בחוץ, מחוץ לקירות בית החולים התחוללה מלחמה נוראה, עקובה מדם.

אולי בחוץ, מחוץ לקירות בית החולים התחולל מאבק קשה.

אבל לנוויל הייתה מלחמה משלו לנצח.

קול הלעיסות של אמו נשאר במוחו שעות ארוכות אחרי שהוא הגיע הביתה.

הסוף