"הוא הביט לאחור, אך לא היה כלום- כמו תמיד," הוא קרא מתוך ספר מאובק. לצידו ישבה נערה בעלת שיער חום, שגלש על כתפיה באלגנטיות. היא אהבה להאזין לאביה בלילות הסוערים. כך גם אחיה, ריי.

היא סובבה את מבטה, ועיניה חלפו במהירות על אחיה, בעל העיניים האפורות, השיער הבלונדיני – הוא דמה מאוד לדראקו, אביהם.

"טוב, אתם צריכים לישון" אמרה הרמיוני בפקודה.

"ריי, ריי..." היא העירה אותו מנמנומו. עיניו אורו לפתע והוא פיהק בקולניות.

"ריי, אתה רוצה לאכול את כולנו?" שאלה ג'סיקה בשובבות.

"אל תרדי עליי ג'ס אני מת מעייפות!" ענה.

"מחר אתם צריכים לקום מוקדם, היום זה היום האחרון, אתם יודעים" אמר דראקו שהחליט להתערב בשיחה.

"אוף." השיב האחים ומיהרו אל חדרם. חדר התאומים היה אחד המקומות היפים בבית, כולו היה מלא פוסטרים של הקוסמים. ברווחים נתלה אוסף קלפים בלוי שהיה שייך בעבר לדראקו. מיטת הקומתיים הייתה מוצבת בפינה, ובצד היו שידה וארון.

ג'סיקה הפשיטה את בגדיה מעליה וכותונת ורדרדה החליקה על גופה. זו הפעם האחרונה שתשתמש בה - הרי היא שקופה מדי, רק המחשבה שמקגונגל תגלה על הכותונת צמררה אותה.

'לפחות בבית אפשר להשתמש בה' חשבה. בבית היא ואחיה היו צמד לבבי, לא התביישו אחד מהשני בכלום - כל אחד ידע סודו של האחר, ולא התביישו בגופם מעולם.

הרכבת להוגוורסט תמיד הייתה עמוסה עד אין-מקום. תלמידים מכל שנה ושנה היו בה. למזלם של התאומים, הם תמיד ידעו למצוא מקום – זו הייתה מומחיותם, או שהם הפילו "בטעות" פצצת סירחון באזור, או פשוט נתנו צפרדעי שוקולד לרעבים שבתלמידים ובתמורה אלו פינו להם מקום.

ג'ס החלה לחפש תא ריק בצד אחד, וריי בצד שני - אך לא היה צורך, היה תא ריק בדיוק בסוף הרכבת. בדרך-כלל ישבו שם סלית'רינים ורייבנקלואים שניהלו ריבים ממושכים.

"את מי אני רואה פה? ג'סיקה מאלפוי, בכבודה ובעצמה," זה היה איאן ריצ'טון שכרגע ניכנס לתא. הוא סרק את גופה של הנערה וחייך.

איאן ריצ'טון היה נער סלית'ריני מקובל. עיניו היו ירוקות חדות, שיערו בלונדיני דהויי ותווי פניו שיקפו שלמות. מראהו החיצוני היה אחד מהגורמים שגרם לבנות סלית'רין לחשוק בו, היותו סלית'ריני גרמה רתיעה מצד השאר.

"איאן." היא ענתה בהתלהבות קלה.
"ג'סיקה," הוא חזר על שמה בלגלוג. "אז יש לי את הזכות לשבת לידך" והתיישב.

"למה אתה שואל, אם אתה ישר מתיישב?" שאלה בציניות.

"אני רוצה לדבר איתך," אמר בקלילות תוך כדי קירוב גופו אל שלה.

"על מה?" שאלה, מרותקת אל חמימות גופו, ומבט עיניו השופע.

"עלינו..." השיב וידו נשלחה לכיוון גופה.

"עלינו?" שאלה ג'ס "מה זאת אומרת? כדאי שתסביר את עצמך."

"זאת אומרת שזה לא יכול להיות שהבחורה הכי יפה בשכבה ו... אני, לא נצא." חיוך מרדן התפשט למשמע מילים אלו, אך מיד דאגה לרסן את עצמה.

"תוריד קצת את ה-" אך מילותיה נקטעו על-ידי נשיקה רטובה.

לשונו העגלגלה ריצדה בפיה, מדגדגת את המקומות הרגישים. זו הייתה הפנטזיה של כל בנות סלית'רין, והנה, גם היא – גריפינדורית שלמה – התמכרה לתחושה.

"איאן, ניראה לי שעדיף שתפסיק להתמזמז עם מאלפוי, פשוט לא נראה שאחיה ישמח לשמוע על כך," צחק לי בעודו נשען על דלת התא.

ג'ס התנתקה מהנשיקה והסמיקה קלות, אחיה היה אחד הגורמים שאיימו על הבנים להתקרב אליה.

"אני צריך ללכת," אמר איאן ויצא מהתא תוך כדי הפרחת נשיקה.

ברגע שאיאן יצא מהתא, ריי ניכנס ואחריו קייל דיקסון וזואי פוג.

"למה לא אמרת לי שמצאת תא?" שאל, בכעס קל "אני סתם חרשתי על כל הרכבת" המשיך לקטר.

"כי קרה משהו..." אמרה והביטה בו במבט של 'אני צריכה אותך, בפרטיות'. על המבט הזה, הבינו קייל וזואי – שאין ברירה. משאירים את האחים לבד.

"מה קרה?" שאל ישרות כשיצאו מהתא.

"כשהייתי בתא, איאן ריצ'טון, הוא נכנס... וסתם דיברנו..." היא העלתה חיוך מסופק. "טוב, פלירטטנו" אמרה, מתקנת את עצמה.

הנער שהיה חיוור מטבעו הפך לבן כולו.

"את מה!" שאל בצעקה "את יוצאת פלירטט עם האויב המושבע שלי! איאן ריצ'טון!" הפעם הצעקה היתה חזקה ולאחר כמה דקות קהל גדול התאסף סביב התא.

הארוחה הייתה מוגשת בצורה מיוחדת ואופיינית לדראקו. הנרות דלקו בשיא להבתם, והשניים ישבו זה מול זו. מאז נישאו השניים, דראקו עבר שינוי, הוא נהיה רך יותר כלפי סובביו, הוא אף נטה לדמות לאימו, מעט שברירי, רך ובעל נימוסים מתאימים.

השניים נישאו לפני שבע-עשר שנים, אך הארוחה הייתה מן חגיגה של שמונה-עשר שנות חברות. את הדרך אל האהבה חיפשו לאורך זמן, עמדו מולם מכשולים רבים – אך כפי שכתוב בספרים, האהבה תמיד מנצחת.

"אז... זו השנה השמונה-עשר, אם זכרוני לא מטעה," היא חייכה בחביבות.

"אני אוהב אותך," הוא אמר תוך כדי כיבוי אחד הנרות, פניו עטו הבעה מפתה ועיניו ננעצו בגופה. הרמיוני קירבה עצמה אל דראקו וישבה על ברכיו. יחד התחברו השניים לנשיקה חלקה, במשך למד דראקו על נקודותיה הרגישות של הרמיוני – את התנועות שגרמו לה להיאנק ולהתנשם במרץ.

לשונו של דראקו גיששה את דרכה על גופה של הרמיוני כשכל נקודה שבה עבר נשארה רטובה ועסיסית, לפעמים גם שיניו התערבו ונשכו בעדינות את גופה. ידיו משכו אותה אל הספה הקרובה וידיה הועברו בעדינות על גבו החשוף.

"דראקו..." פלטה הרמיוני לאחר כמה דקות, כולה רועדת ונאנקת מכאב. "אני אוהבת אותך..." היא המשיכה, בעיניה נצצו דמעות קטנות של אושר ושרירי שפתיה הזכירו חיוך.

הרמיוני התעוררה, לצידה שכב הגבר אפור-העיניים, בעל הפנים התמימות, לא מודע לכל הרגשות המעורבים בתוכה. היא קמה מן המיטה, בשקט, לא להעיר אותו.

היא פסעה אל עבר מדף הספרים והוציאה אלבום ישן; אלבום תמונות משנות לימודיה.

עמדו לצידה שני נערים, אחד בעל שיער ג'ינג'י ואחד עם צלקת מחודדת על מצחו. הארי פוטר ורון וויזלי, פרצופיהם המחייכים הביטו בה וסערה של רגשות החלה להציפה.

פלאשבק

הנערה בעלת השיער המקורזל עמדה מול ידידיה המשתוקקים לדעת – מהי הידיעה המרעישה? הרמיוני דיברה רבות על משהו שייפול עליהם, משהו שיפתיע אותם או אפילו משהו שיידחה אותה מהם.

"נו?" שאלו השניים בבת אחת, עיניהם היוו סימני שאלה וחוסר סבלנות כאחד.

"רגע... זה קשה," היא בלעה את רוקה ומיהרה להמשיך, "זוכרים שתמיד שאלתם לאן אני נעלמת? איפה אני מסתתרת? טוב, אני לא לבד..."

מעיניה זלגה דמעה, המחשבה שתאבד את חבריה לנצח פילחה את ליבה, אך לא מנעה ממנה להמשיך.

"דראקו... דראקו מאלפוי, אנחנו ביחד." היא פלטה לבסוף, מילותיה היו בעלות ערך ומשקל, הן סגרו את הדלת חזרה. הארי ורון שתקו לשבריר שנייה.

"אני לא חושב ש..." אמר רון בגרון חנוק, הרי אהבתו כלפיה לא פגה באותה תקופה, הארי, שתמיד היה לצידו של רון, הפעם שתק, עיניו היו כעוסות וזה היה ברור, כל עוד דראקו בסביבה. זה נגמר, וגם אם לא, זה לא יהיה אותו דבר.

אומנם, הרוב התנהל כשורה, אך הם הפסיקו להתראות, רק לעיתים רחוקות. קשרה של הרמיוני עם אהובה קרעה החוט שקשר את ידידיה אליה. בסוף שנת הלימודים ניתק הקשר סופית, והפעם לתמיד.

סוף פלאשבק

דמעות זלגו בעניה כל פעם שנזכרה באותו יום, בזיכרון שבו דיברה בפעם האחרונה איתם מזה שמונה-עשר שנה. היא התיישבה על הכיסא לצד שולחן הכתיבה ובידיה קלף ונוצה.

הארי ורון יקרים

אתם בטח מתפלאים מדוע לאחר שמונה-עשר שנה נזכרתי לכתובאני לא יכולה יותרהרי זה ברור שאתם לא רוצים כל קשר איתי אחריי השיחהבמידה ואתם זוכריםכל שנה שתאריך זה מגיע אני כותבת לכם מכתב מחדשכל שנהכל שנה אני חוששת לשלוח את הינשוף שלי אליכםהפעם אשלחאני מבטיחה

אני מקווה שתקשיבותבינושאני אוהבת את דראקואני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אדם בחיי

אך האהבה שלי אליו לא צריכה להשפיע על ידידותינו החזקההרי אתם ידידיי הכי טובים ואותכם אני אוהבאזכוראנצור לנצח

זהו מכתב אחרון שאני אכתובאם אשתפןלא אכתוב יותר לעולםאז אנא – אם קיבלתם הודעה זוענו לי

הרמיוני מאלפוי

"ת'מפ!" היא אמרה בלחש. תמפ' הייתה הינשופה הנאמנה של המשפחה, היא הייתה שחורה ולקראת כפותיה ניתן היה לראות כתמים לבנים שגרמו לה להיות יפה באופן מיוחד.

ת'מפ הגיעה במהירות, כרגיל, ותפסה ברגלה את גליל הקלף.

"עופי, קחי אותו להארי ורון... זוכרת אותם?"

הינשופה השמיעה קריאה של 'כן' ועפה אל המרחב.

"זהו... זה עכשיו או לעולם לא."