הארוחה בבוקר הראשון תמיד הייתה משמחת, כולם שבו אל חדרם, אל אותם קירות קלופי הצבע שעליהם הודבקו תמונות, אל מיטות האפיריון עתיקות היומין, הכל כרגיל. השיבה אל בית הספר לאחר חופש של חודשיים, השיגרה שעוד לא החלה והחברים הישנים שהתגעגעו השפיעו לטובה על התלמידים, הם היו מוכנים ורעננים לקראת חומר חדש. כמובן, שיעוריו של פרופסור בינס לא השתנו, תלמידיו קישקשו בינם לבין עצמם, בהו באוויר או סתם השלימו שעות שינה. המסכמים היחידים בשיעורו היוו כאחוז הרייבנקלואים שטרחו להשיג ציונים בסביבות הקס"ם.

"תלמידים שהועילו בטובם לסכם על 'המכשפות המשוגעות מבית המוגלגים', אנא הגישו את עבודותיכם על השולחן" נשמע קולו המשועמם של המורה מהדהד בכיתה שהייתה כבר ריקה לחלוטין, מספר העבודות הונחו על השולחן אך רוב התלמידים התנדפו כאוויר.

"אני לא מבינה את ריי הוא פשוט כז-" קיטרה ג'סיקה באוזני חברתה.

"ואני לא מבינה אותך," קטעה אותה מריאלה. היה ידוע שמריאלה פוטר מאוהבת בריי.

"את אומרת את זה רק בגלל שאת מאוהבת ב... יצור הזה," קיטרה ג'סיקה ועיוותה את פניה.

"איך את מסוגלת לצאת עם ריצ'טון?" שאלה מריאלה בנסיון להסיט את נושא השיחה בחזרה אל ג'ס.

" הוא כל כך.. סלת'ריני... יהיר, אין מה למצוא בו חוץ מהמראה הנוצץ, תאמיני לי שהאופי שלו..." היא עצרה לרגע, הרי לא רצתה לפגוע בחברתה. "יבש." בלעה מריאלה את רוקה לאחר נעיצת עיינים לא חברותית ששוגרה אליה.

"מדברים על אופי 'יבש'" פלטה ג'סי ברגע שריי עבר לידן, מבטו נשלח אליה לשבריר שנייה אך באופן מידי חזר לשוחח עם חבריו.

"הוא אח שלך, איך את מסוגלת לריב איתו ככה סתם, בגלל בחור סלית'ריני שמימילא תיפרדי ממנו עוד שבוע?" שאלה מריאנה בניסיון אחרון להסית את ג'סיקה לכיוונה.

אך היא כתגובה התעלמה, או פשוט ריסנה את כעסייה, הרי איך אפשר לכעוס על מריאלה?

ריי ישב במקומו הקבוע, לצד קייל. משני צידיהם - לרוע מזלם - ישבו סלית'רינים, איאן, לי ו'חבורת עלובי הנפש'. פרופסור סטפלר- המורה לשינוי צורה- עוד לא ניכנסה לכיתה ולכן הסלית'רינים לא סתמו את פיהם וגם הצליחו לגרום לאנשים כאבי ראש.

"רואה, אתה לא מביס אותי בשום דבר." פצח ריצ'טון בשיחה עם ידידו לספסל, "התערבנו על מאלפוי, וניצחתי. אני מתערב איתך, אני אשכיב אותה עוד השבוע. תהייה בטוח." איאן ריצ'טון- 'נפש מזוהמת' כך כונה בידי תלמידי גריפינדור, היה מסוגל לכל.

"מה אמרת?" הסתובב ריי לשולחן שבו ישבו ריצ'טון וחבריו. איאן הפסיק לצחוק וקם.

"מאלפוי! אוי מאלפוי, אני רואה שהשמיעה שלך בכל זאת לא כזאת גרועה! למרות שפעם אחרונה לא שמתי לב לזה, למשל כשסיפרנו לסוזן שאתה מעדיף להמזמז עם חבריך לחדר מאשר לבלות איתה במסיבת יום ההולדת שלה... " הסלית'רנים ציחקקו. סוזן היתה האקסית של ריי, שמשום מה יום אחד השאירה לו צרחן שבו אוצר מילים עשיר ומגוון.

"חתיכת אידיוט!" סינן ריי ודחף שולחן הצידה, תופס בשולי גלימתו של איאן ודחף אותו. איאן מיהר להתעשת ותקף בחזרה. מישהו לידם צעק "יאללה ריי, תכסח אותו!" וכמה בנות ציחקקו בקצה השני של הכיתה.

"ריי, מה אתה חושב שאתה עושה!" צעקה ג'סיקה כשלידה חבורת בנות שכרגע נכנסו למקום. היא ציפתה לקבל תשובה על שאלתה, הרי לא סתם אח שלה מתקוטט עם הנער שבו היא חופצת. "מה אתה עושה?" המשיכה בשלה.

"מציל את כבודך!" נשמעה קריאתו בין האבק.

"תסביר!" ניסתה להקשות עליו תוך כדי ניסיון להפריד בין השניים, אך כבר לא היה צורך, לא עבר זמן רב עד שנפתחה הדלת ושם עמד לא אחר מאשר מאלפוי, ניק מאלפוי.

"תפסיקו מיד!" נשמעה קריאתו הכעוסה, עיניו רתחו מזעם, השניים בכלל לא שמו לב שהוא ניכנ� הם היו יותר מדי עסוקים במריבתם עד שלניק לא היתה ברירה הוא שלף את שרביטו מתוך כיסו במהירות.

"שתק!" הוא אמר, וכיוון כלפי הבנים. המריבה הפסיקה, וגופם ננעל. הם ידעו זאת בליבם, עונש מר מצפה להם.

"שחרר..." הוא פלט כעבור כמה דקות שבהן המתח השתחרר, מבטו ננעץ באיאן ובריי כלא מאמין. שיערו הבלונדיני התנופף באכזבה. "ציפיתי מכם יותר מזה," הוא פלט באנחה, "אתה, איאן, אתה מהבית שלי מתקוטט ככה – ככה אתה מעז לחרוג מכללינו, להוריד לנו נקודות? ואתה, ריי, אח שלי – אתה לא מתבייש להתקוטט כמו מוגלג? לעיני כל התלמידים?" הוא גיכך לרגע, "אתה הרי גריפינדורי, שכחתי. אל תדאגו, אתם לא תתחמקו מהעונש.. " הוא פלט את המילים האלו ויצא מהמקום.

"אני עדיין לא מבינה על מה לעזאזל דיברת, מציל את כבודי..."

"הריצ'טון הזה, היתערב עם החברים שלו, שהוא יצליח לשבות אותך בקסמיו, ועכשיו שהוא יצליח לשכב איתך!" הוא ניגב שריטה בשרוולו ואסף את חפציו, מתכונן לצאת מהכיתה, ואולי אפילו לחפש את ריצ'טון ולהמשיך את מה שלא סיימו.

"גם הולך מכות וגם ממציא שקרים, אה?" שאלה ג'סיקה בקול מאוכזב.

"את לא מאמינה? אחרי כל מה שאני עושה בשבילך? אני רבתי עם הפוץ הסלית'ריני ההוא רק כדי שאת לא תיפגעי!" אמר בטון מלא ייאוש. היא הביטה בו בכע� "תפסיק להתערב לי בחיים!" סיננה ודחפה אותו, יוצאת מהכיתה.

"היי ג'ס... " הוא לחש, אבל היא כבר עזבה את הכיתה. לרגע המשיך לעמוד שם בין כל התלמידים המתלחשים, ואז הכעס פשוט הציף אותו, והוא רץ. נכנס אל השירותים הראשונים שנתקל בהם והתפרץ, אגרופיו מוטחים בקיר והדמעות המלוחות שרפו את פצעיו. אבל כאבו היה פעוט לעומת הכאב על חוסר האמון של אחותו.

"ריי?" צעקה מריאלה מחוץ לשירותיי הבנים " אתה פה?" שאלה, ולפתע שמעה בכי. היא נכנסה, עוקבת אחר הקול המייבב.

"ריי..." היא התקרבה אליו באיטיות, "היא רק כועסת, זה יעבור לה... אני בטוחה..." היא לחשה בעדינות מפלסת את דרכה אליו.

"תודה, אבל-" קולו נחנק, הוא לא יכל להמשיך. היא חיבקה אותו בחום, " יהיה בסדר, היא רק כועסת כרגע, זה יעבור לה. אני מאמינה לך, ואם היא לא זאת בעיה שלה." אמרה בקול מרגיע. ריי נשען על כתפה.

היא הרימה את ראשו וקירבה את פניה אליו. לרגע אחד ליטפה בעדינות את הלחי הפצועה, ואז נשענה קדימה כשלשונה מצאה את לשונו ושפתיה נסגרו על שלו.

זה היה נחמד, אך היה לו צורך להתעשת על עצמו, לא לתת לה למרוח אותו סתם כך, לרחם עליו רק בגלל שנפצע, או גרוע יותר – בגלל שבכה.

"מה את חושבת שאת עושה...?" הוא ניתק ממנו ומבטו נע בן כעס לחוסר הבנה.

הוא התקדם באיטיות בשביל השחור, לא יודע לאן יובילו אותו רגליו. טפיפות צעדים נשמעו באוזניו וכשהיסתובב ראה ילדה בגיל העשרה בחייה, בעלת שיער חום מקורזל ועניים חומות. הרמיוני.

הרמיוני בדיוק כפי שהיתה בפעם האחרונה שבה נפגשו, לפני שישה עשר שנים, בסיום שנת הלימודים. הרמוני התקרבה אליו, אך לפני שהגיעה אליו שיערה התקצר והפך בלונדיני, עיניה החומות הפכו אפורות וגוון עורה החוויר. דראקו מאלפוי.

הבחור התעורר שטוף זיעה, הסתובב במיטתו, אך אשתו לא היתה שם. הוא התנשף לרגע, מגשש בפחד אחרי משקפיו. ספל תה נפל והתנפץ על הריצפה.

"שיט," הוא פלט תגובה שיטתית והסיט את סמיכתו. לרגע ניסה לחשוב בהיגיון, אבל משהו מאוד כאב לו, והוא הצליח רק לצלוע עד למטבח. בדרך, מצא את אישתו שעונה מעל מיטת התינוק.

"ג'יני," הוא אמר צופה באישתו שהתבוננה בדריכות על הילד הפעוט.

"הוא יפה כשהוא ישן..." היא חייכה, נראה כי היתה עייפה.

"אני יודע." ענה הארי בתגובה, לופת בידיו את ידה ומיקיף את ביטנה בחיבוק, "הנה בא לנו עוד אחד קטן, יש לנו כבר סיריוס ובקרוב יהיה לנו גם ג'יימ� אני מקווה שנוכל לאחד אותם עם רמו� ככה הכל יהיה מושלם."

"אנחנו נוכל לאחד אותו עם רמוס... והכל בתנאי שהוא וטונקס לא יהיו עסוקים מדי בשלהם." היא גיכחה לרגע. ימיה מלאו וביטנה כבר נפוחה ביותר.

"את עושה אותי מאושר. הלידה שבקרוב, את, רון..." הוא עצר להירהור קל והמשיך," עכשיו רק הרמיוני חסרה. חלמתי עליה."

זה בגלל המכתב?"

"כנראה." ענה ביובש.

"צריך להראות אותו גם לרון, אחריי הכל המכתב מופנה גם אליו, וביחד תחליטו שניכם מה לעשות, למרות שאתה יודע מה דעתי..." היא התנתקה ממנו במבט שואל.

"כן אני יודע, את רוצה שנכתוב וניפגש איתה וכל זה, אבל אני לא כל כך בטוח, היא ניתקה את הקשר, שתישא בתוצאות." ענה לה בטיפת רוגז. הנושא הזה תמיד העלה בו חמת זעם, הרי בצעירותו הרמיוני הייתה ידידתו הכי טובה, זו שעזרה לו, ולפתע – דראקו נעשה חשוב לה הרבה יותר ממנו, זה מה שכה הרגיז אותו – הוא התעניין בתשומת ליבה. עם הזמן, הסתגל לרעיון ואהבתו לג'יני השכיחה ממנו את כל הצרות. כלומר, כמעט תמיד.

"אני אכתוב להרמיוני." אמרה ג'יני בפתאומיות מוחלטת, מביטה בהארי במבט שהבהיר לו כי היא נחושה בדעתה.

מישהו טרק את הדלת מאחוריהם, מישהו עם מבט מודאג ומסוקרן.

"תכתבי למי?" שאל רון וויזלי, מקמט את מצחו. ניצוץ של התרגשות ניכר היה בעיניו, אפילו שניסה להסתיר זאת.