"סליחה, הייתי צריכה לדעתם שאתה לא בעניין, אחרי סוזן... אבל..."

"דיי, מריאלה, זה לא - תשכחי מסוזן - זה לא בגללה בכלל. אני פשוט הבנתי מה את מנסה לעשות. בטח את חושבת 'איזה מסכן הוא, בוא נשמח אותו קצת...' "

"זה בכלל לא-"

"דיי," הוא לא נתן לה להשחיל מילה למשפטו. "את היום תשבי ותתרברבי בזה ששימחת אותי, או שלא, כי במקום לעשות את זה הצלחת רק להכעיס אותי עוד יותר!" הוא ירה באוויר, תוך כדי כך ניגב את דמעותיו בשרווליו המרופטים. הוא מיהר להתרומם וללא מילה טרק את הדלת מאחוריו, מותיר את הנערה שרויה על הריצפה הקרה, המומה.

ג'סי היתה מופתעת ממנו, ממתי הוא, אחיה התאום משקר לה ככה? מדוע הוא כל כך שונא את איאן? איאן אינו כזה, הוא אולי לא רומיאו, אבל הוא לא בוגד. אין לו את הרושם הנכון, אומנם הוא לפעמים התרברב מול קהל, אבל הוא לא היה בוגד.

"ג'סי, חכי!" קרא איאן מאחוריה וג'סיקה נעמדה במקומה למספר שניות, והוא משיג אותה בריצה קלילה. "אני שמח שלא האמנת לשקרים שהוא אמר, אני נשבע לך אין לי מושג על מה הוא דיבר!" הוא הוסיף, וליטף את לחיה ברכות. שפתיו התקרבו אל שלה עד כי נצמדו בעדינות, מלטפות את שפתיה, בעוד לשונו מעסה את לשונה ברכות.

"אתה לעולם לא תשחק בי, נכון?" שאלה ג'סיקה כשהתנתקו, שולחת אליו מבט מתוק.

"בחיים לא, הריי את הכל בשבילי," אמר איאן בקול מלא כנות. אך ניתן לציין שצחק על משפטיו בליבו, שהרי כישורי המשחק איתם נולד היו מופלאים. אף שמועה מעולם לא יצאה מפיהם של חבריו. הוא תמיד עשה זאת, שיחק, וזרק את הסמרטוט המלוכלך, עובר לסמרטוט הבא, סופג ממנו הכל, ועד הסוף. בערבים היה יושב וצוחק בלעג על טיפשותן ותמימותן של הנערות הצעירות אותן ניצל, מהן סחט את כל אהבתן, שכנע אותן להתמסר לו בגופן ובנפשן, על ידי מילים רכות ועדינות, אשר היו ממיסות אף את הלב הקשוח ביותר. הן היו מתאהבות בו והוא, לא ספק, הרס אותן, יחד עם כל תקווה לאהבה נוספת.

"טוב," ג'סיקה הסמיקה קלות. "אני חייבת ללכת... חקר המוגלגים, אתה יודע, מקצוע קצת מעיק והמורה הזה... בכלל..." היא הגניבה אליו נשיקה קלה, חיוך מסופק והסתלקה מהמקום ממהרת לכיתה.
לא היה ספק בכך שלפתוח טלפונים, טלוויזיות ופלאפונים – לא היה דבר מרתק במיוחד, זה היה פשוט מקצוע קל כל עוד מקשיבים בו. הרי הטכנולוגיה המוגלגית היא בין הפשוטות. המוגלגים היו יצורים חסרי ההשכלה בעיני הקוסמים, שהשיגו אותם בהרבה. הם לא נעזרו במכשירים משוכללים כמוהם, אלא השתמשו בלחשים וכשפים, שהתעלו בהרבה על פני אותם מכשירים.

הפרופסור הרברט נכנס לכיתה, מאיץ בגופו החלוש למהר, משקפיו המרובעות ישבו על אפו וחליפה כהה ואפורה נצמדה אל גופו. הוא פתח את ספריו ולצידו הניח מכשיר מוזר שהזכיר קופסא מוזרה עם לחצנים ואורות – אותו הוא הציג בשם 'מחשב בעל אינטרמת'.
"אחת ההמצאות היותר מופלאות בעולם המוגלגים היא המחשב," הוא החל לדבר.

ג'סי הסתובבה אל מקומו הקבוע של ריי, אך התחרטה על מעשיה ברגע שהבינה שהוא בוהה בה בשאלה.

נשמעה נקישה בדלת וראשו של איאן ריצ'טון הגיח מבעד לדלת. "המנהל מבקש שאקרא לריי מאלפוי, יש איזה משהו שהוא רוצה להבהיר איתו."

ריי, בלי התמהמהות קם והלך לכיוון היציאה מבלי להביט בג'סי, מתעלם ממנה לגמרי, כאילו הייתה אוויר. במהלך ההליכה לא ריי ולא איאן דיברו ביניהם. איש מהם לא רצה לשמוע את קולו של השני, וכן, שניהם ידעו שאם רק ינסו להתחיל בשיחה זה לא יגמר בטוב, והצרות כבר הספיקו להם מעל ומעבר.

שני גרגולי האבן אשר שמרו על משרד המנהל כמעט ולא השתנו. שניהם היו מכושפים, ועל מנת לתת לשני הנערים לעבור פנימה, אל משרד המנהל היה עליהם לשמוע מפי אחד מהם את הסיסמא, ואם לא, הם היו יכולים להמשיך לעמוד כך לעולמים.

"מה הסיסמא, ריצ'טון?"
"לא יודע."
"מה לא יודע?"
"מה לא ברור לך? חתיכת אידיוט!"
"הוא היה צריך לתת לך את הסיסמא! למה לעזאזל הם מחליפים אותה בכל סמסטר?"
"אתה צריך לשאול את תא המוח האחרון שלך, זה לא ברור? חוץ מזה, למה שייתן לי את הסיסמא אם הוא לא באמת קרא לנו? קצת שכל..."
"סליחה?" ניצוץ של זעם ניכר בעיניו של הנער, הוא רצה לקפל את אצבעות ידיו וליצור מהן אגרוף שיהיה מוטח על פניו של ריצ'טון, ואפילו החחל לדמיין אותו תופס בפניו וזועק בכאב, בעוד כאב נעים ומספק מתפשט בזרועו... אך אם יתפסו אותם בשנית... זה לא היה שווה אותו. "אז למה קראת לי, מנוול? לך תנשק סוהרסן!"
תגובתו של איאן הייתה מוזרה, הוא גיחך קלות והתקרב אליו, כמעט חייך, והצמיד את שפתיו אל של ריי.
"אני רוצה את אחותך," הוא לחש בארסיות, וריי היה יכול לחוש בריח המנטה שנדך מפיו. "ושום דבר לא יעמוד בפניי, אפילו לא אתה, סיסי."

"תקשיב לי, חתיכת אידיוט מטונף! אני לא אתן לך להתקרב לאחותי, ובטח שלא לנצל אותה!" הוא דחף אותו מעליו והטיח אגרוף בפניו.
אך איאן קם באלגנטיות, מנער את האבק מחולצתו. "זה כל מה שאתה יכול, חמודי?"

"חסר לך שרק-" לא הייתה לו הזדמנות לסיים את המשפט, מחדרו של המנהל יצאה פרופסור ג'ונס, ראש בית ג'יפנדור ולידה עמד פרופסור סמית' ראש בית סליתרין.

"בדיוק תכננו לקרוא לשניכם." אמרה פרופסור ג'ונס במבט נוקשה.

"יש לכם שיחה עם המנהל," אמר סמית', ריי הביט בעיניו והבחין ב - אם אפשר לקרוא לזה... שמחה?

"אני מקווה שלא התחמקתם מהשיעור, אני אברר את זה. מאלפוי." אמרה פרופסור ג'ונס, מביטה בו במבט חודר. "בכל אופן, הסיסמא היא 'עיני דראקון' "
היא אמרה. "אתם נכנסים אל משרד המנהל וחוזרים מייד אל השיעור ממנו יצאתם, האם זה מובן?"
שני הנערים הנהנו. המורים הביטו בהם במבטים חמורים, הסתובבו והחלו לצעוד לכיוון חדר המורים.

"עיני דראקון," אמר ריי והפסל הסתובב בקצב איטי, ממשיך לזוז עד שלבסוף הופיעו מולם המדרגות הלוליניות, אשר העלו אותם היישר למעלה, לחדר המנהל. ריפוד העץ כולו היה קלוף, הריהוט הישן כוסה אבק והדלתות היו חצי-שבורות.

"מה עיקב אתכם?" אמר אלן גריי, המנהל. הוא היה צעיר, נאה, שיערו החום היה ארוך קשור בקוקו מאחורי גוו, עיניים ירוקות בוהקות וגופו חטוב ושרירי כוסה בגלימה ובגדים צמודים. "לא משנה," הוא ביטל את שאלתו והצביע על שני הכיסאות שמול שולחנו, מסמן להם לשבת. "אתם מודעים לכך שהתקנון אוסר בכל אופן להתקוטט כמו מוגלגים מטופשים, נכון?"
שני הנערים הנהנו לאות חיוב, מצפים לעונש מסורתי כמו ניקוי הינשופיה, ריתוק, כתיבה על הלוח או כל התנהגות מוגלגיות שיחשוב, אחרי הכל, על התנהגות מוגלגית מקבלים עונשים מוגלגים.

"אני החלטתי על עונש... לא רגיל בשבילכם," הוא הפסיק לרגע, מגחך, "יש לשניכם עונשים שונים, כל אחד מכם ייקבל פתק עליו יהיה כתוב עונשו. אל תדאגו, אף עונש... לא יותר פשוט מהשני."
ביום למחרת נשלחו שני פתקים מהמנהל, אחד לריי מאלפוי והשני לאיאן ריצ'טון.
לשניהם היה נוסח כמעט זהה, אולם אף אחד מן הנערים, לא ריי ולא איאן ידעו מה היה כתוב בפתק שקיבל היריב.

---

איאן ריצ'טון

עונשך על מכות יהיה לשרת את ריי מאלפוי במשך כל היום הנוכחי ולבצע את כל בקשותיו, אך רק דבר אחד ייתבקש ממך – לא לספר לו על מטלתך.

בכבוד, פרופסור גריי.

---

ריי מאלפוי

עונשך על מכות יהיה לשרת את איאן ריצ'טון במשך כל יום המחרת ולבצע את כל בקשותיו, אך רק דבר אחד ייתבקש ממך – לא לספר לו על מטלתך.

בכבוד, פרופסור גריי.