מה מחירה של שנה? מה מחירו של זמן שנוזל בין האצבעות כמו חוטים של משי, שנערם על הרצפה כמו פקעת בצבע שנהב? שתיים עשרה שנים, כמה תשלם עבורן, ובמה? האם יש בידך את האמצעים לשלם על הזמן האבוד?
וכשאין לך כסף, או מגוון אמצעים חומריים, אתה משלם על זמן מבפנים. והפנים שלך נהפכות חיוורות ושעווניות. העיניים שלך שקועות ורדופות וכבר אין בהן את הגוון האפור העמוק, הסוער. הן הופכות למראה. השיער שלך מתדלדל, אתה נהפך רזה, שלדי. אתה רעב יותר. אוכל המון. שתיים עשרה שנים עם אוכל מועט גובות מחיר. ואני כבר לא מוצא אותך בפנים. כמה שילמת בשביל הזמן שנעלם? איפה אתה בפנים ולאן הלכת? למה אני לא יכול למצוא אותך, להוציא אותך, להציל אותך?
אני מנסה להסתכל עלייך ולראות את הנער שאהבתי, במקום את הגבר הרזה מידי, החיוור מידי, הרדוף. במקום את הגבר הזר שיושב עכשיו מולי וטורף אוכל במהירות מדהימה. אני מנסה לראות אותך ואני לא יכול. והשפתיים שלך נחשקות במאמץ כשאתה מנסה להפעיל מוטוריקה עדינה. אתה לא יודע איך לאחוז את המזלג, אז אתה אוכל עם הידיים. ואני תוהה, בצורה לוגית הגיונית שמאפיינת אותי כמו שהיית אומר לפני שתים עשרה שנה, אם הכל לא בסדר אצלך. מה התנוון שם, בראש שלך? מה הם עשו לך?
אני רוצה להגיד מילים, אבל אני לא יכול, כי אין. כיגם בהן נאלצנו לשלם. ואנחנו יושבים פה, קרוב קרוב אבל כל כך רחוק ומשהו מתרסק לי מבפנים ואני לא יכול יותר. אני רוצה להושיט את היד, שקצות האצבעות שלי יברישו את גב היד שלך. כמעט שכחתי איך העור שלך מרגיש. שילמתי בזיכרונות. אני יודע שאם אגע בך תירתע לאחור. אתה לא יכול כשנוגעים בך, ואני לא יודע למה.
בראש שלי רצות תמונות והן כמעט מטושטשות וישנות ורע לי. רע לי, רע לי.רע לי כל כך. ואתה יושב כאן, אתה פה, ואני פה גם, אבל יש בנינו נהר של נשימות שזורמות רחוק, ולוקחות איתן קצת ממה שאנחנו, ממה שהיינו. אתה קם עכשיו מהכיסא ואני עוקב אחרייך בעיניים לחות. הכיסא נהדףלאחור ואתה מנסה להחזיר אותו למקומו אבל אתה מסתבך. קשר עבה של חרטה נקשר לי בבטן. אתה אומר מילים והמוח שלימתקשה לעכל אותן. אני מבין שאתה הולך לישון, ואני מהנהן.
עכשיו אני יושב ליד המיטה שלך, שלי, ומביט בך ישן. אתה נראה כל כך תמים. הלילה קונה את הקמטים שעל הפנים שלך במחיר שלווה. הצלעות שלך בולטות כשאתה נושם. מתחשק לי לבכות. הירח שוזר כסף בשיער שלך, שהוא גם קצת רטוב מהמקלחת קודם, ואני לא מסוגל לעצום את העיניים ולישון. בעוד לא הרבה שעות אתה תקום ותעזוב אותי, ואני אסתכל בך נעלם. אני אצליח, כי הצלחתי כבר הרבה זמן, אבל תדע שהחשבון לא נמחק. לא סיימנו לשלם על השנים. לא אני, ולא אתה. וכשתעזוב, הספירה תתחיל מחדש. לאט, מאד לאט, היא תקנה אותי ואותך לגמרי, עד שלא יהיה כלום יותר.