רציתי עולם, והוא יכול היה לתת לי את הכול.
רציתי להיות עצמאית, והוא היה נותן לי מרחב.
רציתי להיות אומנית, והוא בנה בשבילי חדר שלם מלא צבעים וצורות.
רציתי להיות חופשייה, אך הוא קשר אותי בשלשלאות.
לא ידעתי איך הגעתי למצב בו גבר שולט בחיי, לא הבנתי את מהלך האירועים מהרגע שאמרתי "כן" בחתונה הלבנה שהוא נתן לי לתכנן, 'הצעד העצמאי הראשון בחיינו המשותפים', כך הוא הגדיר זאת.
מהיום ההוא שלבשתי את שמלת הכלה הלבנה, מהיום ההוא שצעדתי במורד החופה, מהיום ההוא שהבטנו והיינו מאוהבים... מהיום ההוא קרו הרבה דברים.
כלואה בחדר בעל ארבע קירות, יושבת ובוהה בעכביש הבונה את רשת המוות שלו בין המנורה לתקרה, רואה ולא מתייחסת.
יודעת שבעוד רגע יכנס גמדון אחוז תזזית וינקה הכול, מהתקרה לפאנלים הממורקים בלאו-הכי.
אבל מה אני יכולה לעשות?
כלום.
עברו רק שישה חודשים מאז היום הצחור והלבן, שאמור היה להיות היום הכי מאושר בחיי אישה.
זה היה לי יום מאסרי.
ועכשיו בחדר חסר כל צבע, חסר כל צורה, מלא ברהיטים ישנים מתקופות שונות של המאות הקדומות, אני יושבת.
יושבת בשקט עם עובר בן ארבעה חודשים בתוכי, עובר שגורלו ידוע, שמו נקבע וכל עתידו מתוכנן.
אבל עדיין - שנינו כלואים.
הוא כלוא בי, ואני כלואה כאן.
ואני שונאת כל שנייה בחיי.
הייתי מאוהבת בו, זה נכון.
הייתי שמחה למכור את נשמתי לשטן, רק כדי שיחייך.
הייתי מוכנה לעשות המון דברים רק בשבילו.
אבל הימים שבהם אני הנערה הצייתנית, חלפו.
ועכשיו אני נערה-אישה, נשואה לאדם קר ומנוכר, בהריון, ומפחדת.
הוא אסר על משפחתי להגיע, אסר על כל אדם אפשרי שהיה נותן לי חיבה או יד אוהבת ותומכת בשעות הריוני.
רצה שאשאר שלו בלבד, שאיש לא יתקרב.
ובימים שאני יושבת לבד כשהוא איננו, איש לא בא לבדר אותי.
ולצאת אסרו עליי, אפילו הגן המוריק והמטופח הסובב את האחוזה נאסר אליי.
שחלילה אפול ואמעד, והתינוק שברחמי יינזק ולא יוכל לשרת את אדון האופל.
לדעת את גורל ילדי מראש זה דבר נוראי.
הידיעה שכשהוא יגיע לגיל מצוות הוא ישרת את הלורד האפל, יקבל את הקעקוע המחריד על ידו השמאלית, וייפול חלל בקרב נגד הילאים או חיה קסומה ומצמררת שגויסה בכפיה למלחמה שאינה מוצאת פורקן.
ואני ממשיכה לשבת.
ספר, דף, עט, הכל נאסר.
נגנז, פן אמלא ראשי מחשבות אסורות היכולות לפגוע בתומתי.
רציתי עולם, והוא יכול היה לתת לי את הכול.
רציתי להיות עצמאית, והוא היה נותן לי מרחב.
רציתי להיות אומנית, והוא בנה בשבילי חדר שלם מלא צבעים וצורות.
רציתי להיות חופשייה, והוא קשר אותי בשלשלאות.
אילו רק דברים היו יכולים להיות אחרת...
ואין מוצא מהחשיכה העוטפת את האחוזה, ואין מפלט מצרחות המתענים במרתף.
ואין דרך לברוח מטלפיו החונקות של האדם שפעם היה אהובי.
והכול יגמר כשהחשיכה תעטוף גם את נשמתי, תיקח אותה איתה אל הממלכה הנצחית, בה אין עכבישים הטווים את קוריהם, אין קירות ושערים המחזיקים אסורים, אין שום דבר שיפגע בחופשיותי, אין דבר שיעמוד בפני רצוני.
ואז הדלת נפתחה.
בצעד בטוח הוא נכנס פנימה, מחייך את חיוכו הקפוא, חיוך שפעם היה חם ומזמן.
תווי המלחמה לא השפיעו על פניו הנאות, שום דבר לא יפריע בדרכו אל הכוח.
ופיו נפתח כרוצה להודיע דבר-מה חגיגי, כרוצה להגיד משהו שיגרום לשמחה להרטיט את בטני הנפוחה.
אבל ביודעי שמילותיו יביאו עליי רק חורבן וסבל, עצמתי את עיניי.
והוא,
כשראה שאין עונה ואין מקשיב, הכה אותי.
אבל המילים החודרות דרך אוזן אחת המשיכו דרך השנייה, ואז- יצא מהחדר.
משאיר את גופי כואב, כל איבר שאינו קשור להריון בנו היקר, דאב לי.
הכאב חלחל בעצמותיי, כחותך בבשרי, עד שגווע כנשימה רפה בפיו של הגוסס.
שנים עברו מאז, ואני התחלתי לפתח שוב את אותה אהבה ישנה ללוציוס, חייכתי אליו בתמימות כשעבר לידי, מילאתי את בקשותיו, הייתי אם למופת, אבל הדברים כנראה לא הספיקו לו.
ובלילות, אני עדיין יושבת.
