פרק 1: בתוך ההריסות
השעה הייתה קרובה לחצות בלילה. גשם חזק ירד, המקום היה קודר- הריסות של בתים עתיקים מילאו את האזור. קול פיצוץ נשמע, ארבעה אנשים הופיעו כאילו נפלו מהשמיים, לבושים בברדסים שחורים שמכסים את פניהם. ארבעתם התקדמו לכיוון אחד הבתים ההרוסים ונכנסו לתוך אחד מהם. היה ניראה כאילו הם יכנסו לתוך הריסות ללא גג אבל מול עיינייהם ניגלה בית קטן, מואר, עם ארבעה קירות וגג. אחד מהאנשים לבושי הברדסים הרים את ידו ונקש על הדלת פעמיים. "היכנסו" נישמע קול קר כקרח. הם ניכנסו. האיש שהופיע מולם לא ניראה שמח לראותם, להפך, עייניו האדומות והמפחידות ניראו כועסות, אצבעותיו הלבנות והארוכות אחזו בשרביט ופיו התהדק בהבעה לא נעימה. "שבו" הוא אמר להם והצביע בשרביטו על כמה כורסאות. "כולכם בוודאי יודעים מה הוא מעשיכם כאן." אמר וולדמורט בנימה מסוכנת. רעד עבר בנוכחים, וולדמורט הבחין בזאת ואמר, "אתם באמת צריכים לפחד... מאלפוי! ספר לי בידיוק מה קרה בליל הבסתו של דמבלדור! אל תשקר, אם תשקר אני אדע"
אחד מאוכלי המוות, מאלפוי, הוריד את הברדס, חשף את פניו ונעמד מייד. "אדון" הוא אמר רועד מפחד. "שמעתי את דמבלדור נוחת במגדל האסטרונומיה, זימנתי את האות האפל מעל מגדל האסטרונומיה ולכן ידעתי שדמבלדור יגיע משם. שמעתי אותו נוחת, חשבתי ששמעתי עוד מישהו אבל כשניכנסתי לחדר וניטרלתי אותו מנשק הוא היה לבד. ה- "
"רגע, שאני יבין, אתה יכולת להרוג את דמבלדור ברגע אבל היססת?"
"כן אדון" אמר מאלפוי בחולשה, וולדמורט סימן לו להמשיך. "דמבלדור התחיל לדבר איתי, הוא הציע לי לא להרוג אותו כי אני לא רוצח ושהוא יכול לסייע לי ולזייף את מותי ואת מות אמי כדי שנוכל לברוח ממך. כמובן שלא הסכמתי. אחרי כמה דקות נוספות כנראה שאוכלי המוות ניצחו בקרב כי הם הצטרפו אליי. הם אמרו לי להרוג את דמבלדור אבל.. אה.." מאלפוי הפסיק לדבר וניראה מפוחד מאוד.
"לא הצלחת להרוג אותו" השלים וולדמורט. מאלפוי ניראה כאילו הוא הולך להתעלף, זיעה הרטיבה את פניו והם ניצנצו. "ל-לא הצלחתי ל-לעשות את זה. סנייפ ניכנ- ניכנס לחדר ו- וראה שאני לא יכול לבצע את זה, הוא- הוא הרג את ד- דמבלדור לא אני." מאלפוי אמר את זה בטירוף והוא ניראה חיוור מאוד, אף שריר בגופו לא זז.
"אז סנייפ הרג אותו, ובגלל השבועה הבלתי ניתנת לשבירה?" אמר וולדמורט.
"כ-כן סנייפ אמר ש-שהוא עשה את זה, איך א-אתה יודע?"
"הלטת הכרה, אז אתה לא הרגת אותו למרות שזאת הייתה המשימה שלך?" אמר וולדמורט בקול מתגבר. מאלפוי עכשיו ממש רעד, הוא פתח את פיו כדי לדבר אבל לפני שהוציא הגה וולדמורט הניף את שרביטו וצעק "קרושיו" מאלפוי נפל על הרצפה וצעק צעקה אדירה, הצעקות שלו נמשכו כשלושים שניות, הוא התהפך על הרצפה, דמעות ירדו מעיניו והיה ניראה שהוא הולך להשתגע אבל וולדמורט הפסיק. נרקיסה מיד קפצה לכיוונו של מאלפוי וליטפה אותו. "תבין מאלפוי, אני לא סובל שלא עושים את העבודות שאני מבקש ולא, משלמים על זה..." וולדמורט אמר וליטף את שרביטו ואמר "נרקיסה, קומי!" אוכלת המוות נרקיסה חשפה את פניה וקמה, מאלפוי, בנה שרוי לידה. "נרקיסה, למה עשית עם סנייפ את הברית?" דמעות ירדו מפניה של נרקיסה היא פתחה את פיה ואמרה, "ידעתי שלדראקו אין סיכוי, הוא היה עדיין קטין!" ובכיה התגבר, "ידעתי שסנייפ יהיה לידו כל הזמן, וקיוויתי שסנייפ יעזור לו. סנייפ לא רצה לעזור בהתחלה, הוא לא רצה להמרות את פיך, אבל לבסוף הסכים." וולדמורט הסתכל עליה ברוע, מלטף את שרביטו. מאלפוי עוד שכב על הרצפה. "נרקיסה" אמר וולדמורט. "איכזבת אותי, לא רק שלא קיימת את פקודותי אלא גם גרמת לסנייפ ללכת נגד הוראותיי?" נרקיסה הסתכלה על הרצפה. ושתקה, אך דמעות ירדו מעינייה בקצב מהיר מאוד. "פרטיפיקוס טוטאלוס" נרקיסה מיד כאילו התאבנה, היא נפלה על הרצפה כמו קרש. "אני אטפל בך בקרוב" לחש וולדמורט. "סנייפ!"
סנייפ חשף את פניו וקם על רגליו, לעומת נרקיסה ודראקו מאלפוי הוא עמד יציב ולא הראה סימן של פחד, הוא רק ניראה ממוקד מאוד בוולדמורט. "סנייפ, אתה יכול להסביר לי למה הסכמת לעבוד עם נרקיסה?" שאל וודלמורט. סנייפ לא נילחץ והיה ניראה כאילו הכין את עצמו לשאלה הזאת. "לצערי נרקיסה ובלטריקס שתיהן כיוונו אלי את שרביטיהן ואיימו להרוג אותי אם לא אעשה זאת."
"זה שקר!" צעקה אוכלת המוות שעוד לא נישאלה בקשר למה שקרה.
"בלטריקס תסתמי את הפה! תני לו לסיים! אז עשית את זה, אבל מי היה שוטר ההתחייבות?" וולדמורט שאל ונחיריו התרחבו. סניפ עדיין ניראה מרוכז וממוקד בוולדמורט.
"בלטריקס הטילה על זנב תולע קללת אמפיריוס והוא היה השוטר." בלטריקס רעדה ללא שליטה, "זה נכון בלטריקס!" שאל וולדמורט בכעס.
"לא! זה לא נכון! ז-"
"קרושיו" וולדמורט הטיל על בלטריקס את קיללת העינויים. עיניו מכווצות בכעס ונחיריו התרחבו בהתרגשות. בלטריקס צעקה, היא התפתלה על הרצפה. וולדמורט הפסיק. הוא התקדם לכיוונו של סנייפ והושיט את ידו כדי ללחוץ את של אוכל המוות. "תודה סנייפ, משרתי הנאמן ביותר."
"תודה אדון, אני שמח לשרת אותך."
"שנאמנותך לעולם לא תיחלש" אמר וולדמורט וחייך חיוך ללא שמחה, חיוך מרושע. "ועכשיו, בואו נחזור לאירוע המרכזי של הערב. נרקיסה ובלטרי-"
"סנייפ אתה בן זונה" קטע מאלפוי את וולדמורט חלושות. סנייפ הסתכל על מאלפוי ללא רחמים, הניף את שרביטו והעיף אותו לצד השני של החדר.
"אז כמו שאמרתי, נרקיסה ובלטריקס, איכזבתן אותי, ציפיתי לפחות ממך בלטריקס לקצת יותר נאמנות. לצערי, את ואחותך לא נחוצות יותר. בלטריקס קמה על רגליה, "אדון, אתה באמת הולך לעשות את זה?"
"כן בלטריקס, הנה עכשיו" וולדמורט הרים את שרביטו וצעק, "אבדה קדברה" הבזק ירוק פרץ משרביטו של וודמורט באותו זמן שפיצוץ נישמע וסנייפ נעלם. ההבזק הירוק פגע בקיר העץ שעד לפני רגע סנייפ עמד מלפניו והעלה אותו באש. "לעזאזל!" אמרה בלטריקס, "הוא הצליח לברוח!"
"אל תדאגי בלטריקס, הוא עוד ימות, כמו כל שאר הבוגדים. עבודה מצויינת."
"ומה איתה?" שאלה בלטריקס והצביעה על נרקיסה.
"הבן שלה הצליח לגרום לכל התוכנית לעבוד" אמר וולדמורט. ללא העזרה הגדולה שלו אוכלי המוות לא היו מגיעים לטירה, ודמבלדור לא היה כל כך חלש, אם הוא היה במלוא כוחו אני בטוח שכל אוכלי המוות היו מתים או ניכלאים."
"אז תתן להם ללכת?"
"כן." ענה וולדמורט "הם לא ילכו נגדנו, לא ניראה לי, אבל מה הם כבר יכולים לעשות?" וולדמורט הרים את שרביטו הניף בו ושיחרר את נרקיסה מהחסימה. ואחר כך העיר את דראקו בעזרת שרביטו. "אתם משוחררים ללכת, אין לכם מקום בין אוכלי המוות, תתעתקו מכאן מיד." השניים החזיקו ידיים והתעתקו משם. "הושיטי לי את ידך" ציווה וודלמורט על בלטריקס. היא הושיטה את ידה השמאלית והוא לחץ על קעקוע שהיה חרוט על כתפה: גולגולת שמתוך פיו יוצא נחש. וולדמורט הביט לכיוון הקיר- היה בו חור קטן, הוא השמיע קולות מוזרים- לחשושים ויריקות. לאחר כמה שניות נחש ניכנס לחדר מתוך הקיר. "בואי נצא" אמר וולדמורט, "כולם יגיעו בקרוב."
בלטריקס יצאה החוצה והמתינה ליד אדונה. לפתע נשמעו קולות פיצוץ ואחד אחר השני קוסמים לבושים בברדסים הופיעו. כל אחד מהם התקדם לכיוונו של וולדמורט ונישק את גלימתו.לבסוף נוצר מעגל של כ40 קוסמים, כולם הביטו בוולדמורט.
"אוכלי המוות" הוא פתח, "אני שמח לפרסם לכם ראשון שהאזקאבאן ניפרץ, משרתים רבים הצטרפו אלינו, מתווצר לנו צבא חזק ומסוכן. חלקכם עזרתם, אני מודה לכם, כמו כן קיימים כמה אנשים שאני לא שמח שחזרו אלינו, אני כועס עליהם." נחיריו התרחבו בכעס ורעד עבר בין חלק מאוכלי המוות. "חמישה ילדים עמדו מולם, רק חמישה, שעוד לא הגיעו לבגרות. אתם יכולים להסביר לי כמה קשה זה לקחת נבואה מילדים קטנים ומסכנים!" אחד מאוכלי המוות התקדם ואמר, "זה לא כל כך קל אדוני אתה מבין אם הם -" וולדמורט הרים את שרביטו ואוכל המוות חזר למקומו. "זנב תולע, למה אתה כל כך טיפש? זאת הייתה שאלה רטורית."
"סליחה אדון"
"אז כמו שאמרתי, אני ממש לא מאמין. חמישה ילדים בני 15 ו14 עומדים מולכם עם הנבואה אצלם ואתם לא יכולים לקחת אותה?" הייתה שתיקה. הנחש זחל על הרצפה, התקרב לכמה מאוכלי המוות וחזר לכיוונו של וולדמורט.
"למרות זאת, אני אתן לכל אחד מאוכלי המוות שלא הצליחו במשימה הפשוטה הזאת עוד הזדמנת להוכיח את עצמם." הוא אמר בשקט. "אתם תקבלו משימה מיוחדת וחשובה. מחר, האות האפל שלכם יצרוב. רק האנשים שהיו במחלקת המסתורין באותו זמן יצטרכו לבוא. ביינתיים אתם יכולים ללכת, ואם אחד מאיתכם לא יגיע, דינו יהיה מוות." וולדמורט הביט לכיוון כמה מאוכלי המוות. "לוציוס, הישאר איתי פה. כל השאר- אתם משחוררים." אוכלי המוות התעתקו כמעט באותה שנייה. רק לוציוס נישאר- וולדמורט התקרב לכיוונו. "לוציוס, משרתי החלקלק. אני בטוח שאתה שמח שיצאת מאזקאבאן."
"כמובן אדון, אני מודה לך!"
"אבל מאלפוי, אני לא מודה לך. מאז שאיבדתי את כוחי לפני כמעט 18 שנה גרמת לי רק לבעיות." מאלפוי רעד והסתכל על וולדמורט במבט מפוחד. וולדמורט המשיך, "הדבר הראשון שציפיתי ממך היה לבוא ולחפש אותי ולנסות להשיב אותי לגופי, אבל לא עשית זאת. סלחתי לך על זה לאחר הרבה עינויים, כפי שאתה בטח זוכר. עשית טעות גדולה, אני מקווה שאתה מבין מהי..."
"לא אדון" אמר מאלפוי בחולשה. "אני לא יודע מה עשיתי." וולדמורט הוציא את שרביטו והעיף את מאלפוי לכיוון אחד מהבתים ההרוסים. "מאלפוי, אתה במקרה זוכר את היומן?"
"היומן?" שאל מאלפוי, קם על רגליו ידיו בתוך כיסיו.
"היומן של טום רידל, היומן שלי כשהייתי קטן, היומן שנתתי לך לשמור ואמרתי לך שהוא יפתח את חדר הקסמים מחדש?" אמר וולדמורט קולו מתחזק, "היומן! שאמרתי לך לא לתת לאף אחד ולא לאבד אותו! דיאפירנו" מהשרביט של וולדמורט יצאה קרן אור כחולה שפגעה במאלפוי- כלום לא קרה לו. מאלפוי הוציא את שרביטו במהירות. "קרושיו" קול פיצוץ נישמע, וולדמורט נעלם לשניה וחזר לאותו מקום אחרי שהכישוף חלף על פניו. הוא הרים את שרביטו וכיוון אותו על מאלפוי. "מאלפוי, אתה לא מציית כמו שצריך, אתה ניכשלת, אין לי צורך בך יותר. אבדה קדברה" מאלפוי השטתח על הרצפה והקללה עברה מעליו, הוא יצר פעולה מורכבת בשרביטו אבל וולדמורט היה מוכן וצעק, "פורטגואבדה קדברה" מאלפוי הועף באוויר כאשר הבזק אור ירוק פגע בראשו. הוא נפל על הרצפה ללא רוח חיים. וולדמורט צחק, צחוק גבוה וקר, צחוק ללא שמחה.