פרק 2-
אלפי קילומטרים הרחק משם, זרחה השמש על הבתים המרובעים והגינות המטופחות של דרך פריווט. בתוך אחד מאותם הבתים המרובעים ילד ער שכב על המיטה והסתכל על התיקרה. שערו השחור נפל אחורה לכיוון הכרית וחשף צלקת בצורת ברק. שמו של הילד היה הארי פוטר. החדר שבו הוא שכב היה מבולגן מאוד. בגדים וספרים היו זרוקים על הרצפה, נוצות פוזרו בכל אזורי החדר ועל שולחן העבודה הונחו כמה עיתונים. העליון מבינהם נשא את הכותרת:
דמבלדור נרצח- כיצד יושפע עולם הקוסמים
דמבלדוראחד הקוסמים החזקים באלף השנים האחרונותהיחיד שלפי השמועותשזה-שאין-לנקוב-בשמו אי פעם פחד ממנו נרצח בידי סוורוס סנייפהאם עולם הקוסמים יהיה נתון לסכנה גדולה יותר כאשר "המנהיג" של העולם המכושף כעט איננו
שר הקסמים החדש – רופוס סקריגומור מגיב בעיניין. "דמבלדור היה איש טובהקוסם החזק ביותר שהכרתיאני בטוח שיחל שינוי בהרגשת הביטחון של הקהילה הקסומה לאחר מותו ולצערימשרד הקסמים לא יוכל למנוע זאתאם זאתאני מבטיח שילדי הקוסמים אשר הולכים להוגוורטס יהיו מוגנים למרות שהוא אינינוהוגוורטסבית הספר לכישוף ולקוסמותיהיה מוגן מאודבעזרת כשפים וקסמי הגנה רבים ובעזרת הילאים שישמרו ביציאות ובכניסות לבית הספר."
למרות זאתהקהילה הקסומה עדיין פוחדת למסור את ילדיהם לבית הספר
לפני שנתיים- כאשר זה-שאין-לנקוב-בשמו חזר לגופו דמבלדור האמין להארי פוטרשהיה העד היחיד לשובו וניסה לשכנע את שר הקסמים הקודם- קורנליוס פאדגלפעול במיידיות בקשר לכמה דברים שאז לא היו ניראים למשרד הקסמים כחשובים
"הוא רצה שאני ישלח שגרירים לענקים ולשחרר את הסוהרסנים מאזקאבאן." אמר פאדגלנביא היומי. "לצערי ניסיתי להתכחש לעובדה שאתם-יודעים-מי חזרזאת הייתה טעות איומה." כמובן שפאדגעשה טעות כשלא הקשיב לדמבלדורהתפרעויות של ענקים דווחו לפני כמה ימים בלונדון- כניראה לפי פקודותיו של זה-שאין-לנקוב-בשמומאזקאבאן ברחו עשרה אוכלי מוות מסוכנים ע"י עזרה של סוהרסניםמשרד הקסמים חשב שסריוס בלק- החף מפשעעומד מאחורי הבריחה הגדולה
לצערו של כל עולם הקוסמים ניפרץ כלא הקוסמים לאחר שזה-שאין-לנקוב-בשמו ומשרתיו- אוכלי המוות הרגו 16 הילאים
הארי לא שם לב לעיתון, הוא הסיר את מבטו מהתיקרה ותפס משולחן העבודה תמונה.
שני מתבגרים- כבני 16-17 החזיקו ידיים ומאחוריהם נוף של אגם גדול. הילד היה הוא עצמו, הארי פוטר, והילדה הייתה ילדה קצת נמוכה ממנו, שיערה היה ג'יניג'י בוער, ועינייה היו בצבע חום בהיר. שניהם נראו מאושרים מאוד ולא הסירו את המבט זה מזו. הארי האמיתי, שלא היה בתמונה הסתכל עליה ודמעה זלגה על לחיו.
נקישה נישמעה על החלון והארי מיהר למחות את דמעתו. הוא הסב את מבטו מהתמונה והביט לכיוון החלון, תנשמת גדולה ויפה בצבע לבן צחור ריחפה וחיכתה שהארי יפתח לה את החלון. הוא עשה זאת והיא הפילה מכתב לידו והתחכחה בחזהו. "שלום הדוויג" אמר הארי ופתח את המכתב באיטיות. הארי זיהה את כתבה המסודר של ג'יני על הקלף.
הארי היקר
אני מקווה שאתה נהנה בקיץאני דיי משתעממתאין מה לעשותמאז שרון והרמיוני הצתרפו למסדר הם כל הזמן עסוקים בעינייניו
רון היה אמור להודיע לך שאנחנו נגיע לאסוף אותך ביום חמישי בשעה שש בבוקר במידה שתסכיםהוא לא יכל לשלוח לך את זה כי הוא בפגישה של המסדרהוא כל הזמן הולך למפקדה בזמן האחרוןמחכה לראות אותך כבר
גיני
הארי הסתכל על מכתב ולא ידע מה לענות. אם הוא יבוא קיימת סכנה לכל משפחת וויזלי. למרות זאת אם לא יבוא הוא לא יראה את רון, הרמיוני וג'יני.
לאחר מחשבות ממושכות על זה הארי החליט שכן יגיע, למרות שמסכן את הוויזלים, אבל יעזוב את המחילה במהירות. הוא לקח את המכתב ומחק את כולו בעזרת מחק מיוחד שקיבל מהרמיוני- מחק שמוחק טקסט לצמיתות, וכתב בקצרה, "אני אבוא". הוא לא הרגיש צורך להרחיב, אם אוכלי המוות יתפסו את המכתב הם רק ידעו שהוא יגיע למקום כלשהו, לא לאן. הארי טפס ספר מהספרים המפוזרים על הרצפה, צנח על מיטתו והחל לקרוא.
השמש התחילה לשקוע. הדוויג עמדה על ידו של הארי מוכנה ליציאה- המכתב קשור על רגלה. "תשמרי על עצמך" אמר הארי וליטף את הדוויג. "אני מקווה שהמנוחה בצהריים הספיקה לך. תנסי לעוף כמה שיותר גבוה. בסדר?" הדוויג נשכה את אוזנו של הארי בחיבה- מה שבדרך כלל הודיע להארי על תשובה חיובית. הארי שיחרר את הדוויג והתנשמת עפה את תוך השקיעה.
הארי התחיל להרגיש רעב והחליט לרדת לאכול. דאדלי בן דודו של הארי ישב בשולחן האוכל והסתכל על תוכנית טלוויזיה של מכות. דאדלי ניראה קצת פחות שמן מהקיץ הקודם, אולי בגלל שהתחיל להתאמן יותר בקביעות לאחר שניהייה אלוף האיגרוף במשקל כבד של בתי הספר בדרום מזרח המדינה. הארי לקח לעצמו כמות קטנה של אוכל וכשגמר אותו עלה לחדרו. ברוב זמנו החופשי, הארי היה יושב בחדרו ועובר על זיכרונותיו של דמבלדור. כמה ימים לאחר שחזר מהוגוורטס לדרך פריווט הוא קיבל כחלק מהצוואה של דמבלדור את ההגיגית. הוא לא ידע למה קיבל את החפץ הקסום, אבל תיאר לעצמו שלדמבלדור יש סיבות מדוע הוא רוצה לחלוק עם הארי את זיכרונותיו. הארי היה עובר על הזכרונות וממיין אותם לקבוצות שונות. רוב הזכרונות של דמבלדור, (שהארי עבר עליהם עד אז, ויש הרבה) היו של משפטים, פגישות במשרד הקסמים, שיחות עם תלמידים וכמה שיעורים שהעביר כשעוד היה מורה. הארי עצמו רצה להעביר כמה מזכרונותיו לתוך ההגיגית ולחקור אותם יותר לעומק או פשוט לראות אותם, אבל גילה שזוהי משימה לא קלה בכלל. הוא הבין איך זה אמור להתבצע, צריך לחשוב על המקום, הזמן, והסובבים את האירוע ובאותו זמן ורק אז להצמיד את השרביט לראש. כשמצליחים אמורים להרגיש כאילו יש לך חלל ריק בראש, כאילו אתה זוכר משהו אבל לא במלואו. הארי ידע זאת מפני שהצליח רק פעם אחת לעשות זאת, אבל גם לא במדויק אלא כמו הזיכרון של סלאגהורן, הזיכרון היה מעורפל.
כשהגיע לחדרו התיישב מול שולחן העבודה, פתח מגירה, והוציא את ההגיגית. המחשבות מתוך הכלי העגול ניצנצו. הארי שכבר היה רגיל להיכנס להגיגית הכניס את ראשו ללא בעיה. מיד הטלטלה רצפת החדר, הוא נפל בתוך ההגיגית בזמן שהסתחרר בטירוף. זה הפסיק, הארי נחת אל תוך משרדו של דמבלדור. ילד עם פנים עגלגלות, עייניים כחולות ושיער בלונדיני מטולטל הסתכל על פוקס, עוף החול של דמבלדור. הוא ישב על כיסא מול הכיסא שדמבלדור ישב בו, על פניו של הילד מבט שואל. "אה.. פרוספור, למה רצית אותי?" שאל הילד.
"זה בקשר לאוגוסטוס, הוא מתחיל להדאיג אותי קצת." השיב דמבלדור והביט בילד במבט חודרני, הארי היה בטוח שהוא משתמש בהלטת הכרה. "בחודשיים האחרונים, הוא היה במשרד שלי ארבעה פעמים. בכל אחת מהפעמים הללו זה היה בגלל שהוא קילל ילדי מוגלגים עם כמה מהסלית'רינים."
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"או אדון בגמן, זה פשוט שלדעתי הוא מתחיל להיגרר אחרי תלמידי סלית'רין, חשבתי שאולי תנסה לעזור לו קצת ולדבר איתו על זה." הארי הבין שזהו לודו בגמן הצעיר.
"למה אתה חושב שאני יכול לעזור לו?" בגמן ניסה להישמע כאילו זאת שאלה סתמית.
"ניראה לי שאתה יודע טוב מאוד למה, לודו." אמר דמבלדור. "הפעם אני לא יעשה כלום לודו, אני מאמין שאתה תפסיק את ההתערבות הזאת ושלא תגרום יותר לאף תלמיד לנסות ולפגוע בתלמידי סלית'רין, בסדר?" לודו ניראה מופתע מאוד, הוא כניראה לא הבין איך דמבלדור יודע על המקרה.
"ט-טוב, סליחה פרופסור, זה לא יחזור על עצמו...". הזיכרון השתנה, הארי הבין זאת ומיד משך את עצמו אל מחוץ להגיגית. מולו ניגלה שוב חדרו. הוא תפס את שרביטו, הכניס אותו לתוך ההגיגית וחשב כמה שיותר חזק על הזיכרון שזה עתה ראה. הוא הוציא את שרביטו מההגיגית כאשר דבוק לקצהו זיכרון. לעומת הוצאת מחשבות מהמוח, לקיחת מחשבות מההגיגית הייתה הרבה יותר קלה, הוא לא ידע למה אבל גם לא היה ממש איכפת לו. הוא פתח מגירה בתוך שולחן העבודה שלו והוציא ממנה מבחנה ועט בלתי מחיק. אל תוך המבחנה הוא הכניס את הזיכרון, ובעזרת העט כתב בקצרה- 'נזיפה בלודו בגמן'. זאת הייתה הפעם השנייה שהארי ראה זיכרון של בגמן. הפעם הראשונה הייתה משחק קווידיץ מרשים מאוד של נבחרת טורקיה נגד נבחרת אנגליה בקווידיץ'. הארי אהב את הזיכרון הזה, זה היה משחק מרשים מאוד. הארי היה רואה אותו לעיתים קרובות. הוא זכר היטב את אליפות העולם בקווידיץ', 'אוף איך הייתי רוצה לראות את המשחק הזה שוב' הוא חשב לעצמו והשרביט היה אחוז בידו, 'טוב נו זה שווה את הניסיון'. הוא חשב בכל כוחו על אליפות העולם בקווידיץ', על איך שקרום ביצע את תרגילי הורונסקי, והויליות... השרביט שלו נגע בראשו ובתנועה חדה הוא משך אותו בחזרה. הוא הרגיש שהוא שכח משהו, הוא ניסה להיזכר בכל כוחו מה הוא שכח, אבל לא הצליח. הוא שם את החוט הכסוף בתוך ההגיגית והכניס את ראשו. הוא עבר שוב את התהליך של הכניסה לזיכרון ונחת בתוך מקום סגור. הוא זיהה את המקום כאוהל שבו ישנו באליפות העולם. הארי בידיוק התעורר בזיכרון. כל הוויזלים התעוררו במטרה לנסות לעזור למשרד הקסמים נגד אוכלי המוות: הארי, רון, ג'יני, התאומים והרמיוני יצאו והתחילו ללכת במהרה לכיוון היער. פיצוץ נישמע... הכל התערפל, כמו בזיכרון של סלאגהורן, הארי גילה את עצמו נימצא לא רחוק מהמקום שאיבדו את פרד ג'ורג' וג'יני. מאלפוי היה בריב עם הרמיוני. "הם מחפשים מוגלגים גריינג'ר" אמר מאלפוי.
"הרמיוני היא מכשפה" הכל התערפל שוב... הם היו מול לודו בגמן, "לעזאזל!" הוא קילל התעתק משם... עוד פעם ערפל... הארי משך את רון ואת הרמיוני לרצפה כאשר כ20 קרני שיתוק נורו לכיוון השיחים. בשמיים הופיע האות האפל... הארי משך את ראשו בחוזקה אל מחוץ להגיגית. זה היה שיפור גדול. הוא ממש הצליח לשחזר זיכרון, אמנם לא את הזיכרון המתבקש אבל עדיין הוא הצליח. הוא תפס את שרביטו והחזיר את הזיכרון לראשו.
הארי התעורר למחרת בשעה 2. לרגע לא הבין למה הוא כל כך שמח, אבל אז נזכר שהוא עוזב את בית הדרסלים ביום שלמחרת. הוא התחיל לפנות את החפצים שלו ולארוז אותם. כשסיים לארוז את כל החפצים חוץ מהבגדים שלו, שתכנן לארוז לאחר מכן, השעה הייתה כבר 16:30.
את שאר היום "בילה" הארי בטיולים ארוכים בדרך פריווט. הוא עבר ליד המקום בו פגש את הסוהרסנים, המקום בו ראה את סריוס לראשונה בתור כלב ואפילו עבר כמה פעמים ליד ביתה של גברת פיג. לבסוף הוא החליט שכבר אין מה לעשות וחזר לדרך פריווט מספר 4. השמש התחילה לשקוע כשהגיע לרחוב בו גרו דודיו. שני נערים כבני 14 התמסרו עם כדורגל ודיברו בהנאה. הארי עצמו הרגיש שמח למדי. הוא ניכנס לבית מספר 4. דודתו ניגשה אליו, "באיזה שעה אתה מתכוון לעזוב?" היא שאלה.
"מחר בשעה 6 בבוקר."הוא השיב לה וניגש למקרר, הוא היה רעב, הוא ניזכר שלא אכל ארוחת צהריים. כשסיים לאכול עלה לחדרו. השעה הייתה 9 בערב. הוא רצה לישון כדי שיעבור הזמן מהר, אבל לא היה עייף. הוא הוא רצה לראות כבר את רון והרמיוני... הוא רצה לראות כבר את ג'יני... לפתע ניזכר בהגיגית, אותה ארז ביחד עם הזכרונות במזוודה מיוחדת המחזיקה את התכולה בחוזקה ורחבה מאוד מבפנים. הוא כבר הצליח לשחזר זיכרון, אין סיבה שהוא לא יצליח שוב. הוא פתח את המזוודה והוציא את ההגיגית. הארי הרגיש שהוא חייב לראות את ג'יני, חייב... הוא התרכז בכל כוחו וחשב רק על ג'יני... הקצה של השרביט נגע בראשו ומחשבה כסופה נתפסה על ידו. הארי הרגיש ששכח משהו. הוא הכניס את המחשבה לתוך ההגיגית ומיד אחרי זה את ראשו. החדר הטלטל והוא נפל תוך כדי שהסתחרר בטירוף. הוא נפל לתוך חדר שזיהה כחדר המועדון של גריפינדור. הוא וג'יני ישבו ביחד על ספה מרופדת למדי. הם ישבו מחובקים ובידיוק צחקו מבדיחה שג'יני סיפרה. חדר המודעון היה דיי מלא. הארי זיהה את רון והרמיוני מכינים שיעורי בית ליד האח, את דין תומאס ושיימוס מדברים בינייהם ואת נוויל שקוע בחיפושים אחר משהו, כנראה הצפרדע שלו.
"זביני המפגר הזה" צחק הארי. "כבר מתחילת השנה הוא מחבב אותך!" גיני צחקה גם היא. "אני לא מאמינה שהוא רוצה לצאת איתי!" היא אמרה צוחקת. "שאני יצא עם הילד המכוער הזה!" שניהם המשיכו לצחוק.
"את לא תבגדי בי נכון?" שאל הארי בקול דואג כביכול. "אני לא אוכל לעמוד בזה"
"מה פתאום?" אמרה ג'יני בקול מעוות. "אני לא אבגוד בגבר הכי חתיך בהוגוורטס" הארי נישק את ג'יני קלות.
"ג'יני את רוצה ללכת למקום פרטי יותר?"
"כמו?" שאלה ג'יני.
"את תיראי" אמר הארי במסתוריות.
הארי תפס בידה של ג'יני והוביל אותה אל מחוץ לחדר המודעון. הוא הוביל אותה במסלול מוכר מאוד. שניהם מצאו את עצמם עומדים מול חדר הנחיצות, רק שהדלת עוד לא הייתה קיימת. "תחשבי ככה: אני צריכה מקום שאני אוכל ליהיות בו לבד עם הארי, טוב?" אמר הארי. ג'יני הנהנה בראשו ונישקה את הארי. 'אני צריך מקום שאני אוכל ליהיות בו לבד עם ג'יני' חשב הארי בזמן שהלך שלוש פעמים לאורך המסדרון. דלת הופיע מולו כשהוא פתח את עיניו. הוא פתח אותה. החדר היה מלא בכריות בצורת לב. באמצע החדר עמדה מיטה ענקית ומרופדת באחד הצדדים היה ג'קוזי בצורת לב. ובצד השני כמה פופים ורודים ואדומים שניראו נעימים במיוחד.
"וואו" אמרה ג'יני בזמן שהתהלכה בחדר והסתכלה עליו. הארי גם הוא התרגש מהחדר היפה. הוא הלך לכיוון הג'קוזי והפעיל אותו. אבל ג'יני תפסה בידו וגררה אותו לכיוון המיטה. שניהם שכבו על המיטה והביטו זה בזה. עיניה החומות והבהירות של ג'יני נצצו. הארי נישק אותה על הצוואר נשיקה קטנה.
"הארי" אמרה ג'יני בקול רועד קלות. "אני רוצה לעשות את זה." הארי הביט בה בהפתעה.
"את בטוחה שאת מוכנה?" שאל הארי מתנשם.
"בטוחה." היא ענתה והארי חייך. הארי הרים את חולצתה והיא את שלו. ג'יני פתחה את כפתורי ג'ינס של הארי ומשכה את הג'ינס למטה. הארי עשה כמוה, היא לבשה חוטיני ורוד. הארי התחיל להתנשף ולאט- לאט הוריד את תחתוני החוטיני של ג'יני...
הארי סיים לצפות במחשבה והחזיר אותה לראשו. הוא שמח שהצליח להעביר מחשבה לתוך ההגיגית והצליח לראות את כולה ללא הפרעות. אבל יותר מזה, הוא שמח שראה שוב את ג'יני.
הארי הוריד את בגדיו ונישאר בבוקסר, הוא צנח על המיטה, התכסה בסמיכה ונירדם.
קולות מהומה נישמעו... הארי פקח את עיניו באיטיות והרגיש שיד מנענעת את גופו בבהלה. "קום הארי!" אמר קול של אישה. האישה לחשה משהו ופתאום הארי הרגיש את פרצופו מתרטב. הוא קם מיד. מולו עמדו רון וויזלי, הרמיוני גריינג'ר וקינגסלי שאקלבולט. "מה קורה?" שאל הארי. אף אחד לא ענה. הארי שם לב שהשעה היא 00:15. "אנחנו מותקפים" אמר קינגסלי בקולו העמוק. "אוכלי המוות יודעים שהגנתך לא תיהיה תקפה כשימלאו לך 17 שנים. הם באו לתפוס אותך. כרגע מתקיים קרב בין המסדר לאוכלי המוות. אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן. רון והרמיוני סיפרו לי על חשיבותך. נדבר על זה אחר כך." קינגסלי אמר לשרביטו, "לוקומוטור מזוודה". המזוודה התרוממה קצת באוויר. הארי והשלישייה החלו לרוץ.
"איך נגיע למחילה?" שאל הארי את רון.
"אנחנו לא נגיע למחילה." ענה קינגסלי במקום רון. "אוכלי המוות גילו שאנחנו אמורים ללכת לשם. אנחנו הולכים למפקדה. אני הולך להעתק אותך הארי, הרמיוני את רון."
"למה אנחנו לא מתעתקים כבר!" שאל הארי.
"אנחנו צריכים להיכנס לתוך האדמה כדי שלא ישמעו שהתעתקנו" אמרה הרמיוני.
הם הגיעו למטבח. קינגסלי כוון את שרביטו לכיוון הרצפה וצעק, "דרילוטוס" נוצרה רעידה קטנה ולפתע נגלה לעיניו של הארי מערה גדולה. "עכשיו תקפצו!" אמר קינגסלי וכל הארבעה קפצו. משהו רירי גרם לנחיתה קלה ולא כואבת. הרמיוני החזיקה את ידו של רון וקינגסלי את של הארי. הכל הפך לשחור. הארי הרגיש שגומי מוצמד לראותיו כך שלא יוכל לנשום... זה הפסיק באותה פתאומיות שזה התחיל. הארי עמד במקום שלא מוכר לו. מרחוק שמע פיצוצים וראה אורות מתחלפות. קינגסלי הרים את שרביטו לכיוון השמיים וירה כדור כחול לשמיים- הכדור התפוצץ ויצר ניצוצות בצבע כחול. קינגסלי תפס את ידו של הארי שוב. הם התעתקו בשנית. הארי הרגיש שהוא לא יכול לנשום, רגע לפני שעמד לההיחנק הם נעצרו. הם עמדו במקום מוכר להארי. מקום שהזכיר להארי יותר מכל את סנדקו האהוב- סריוס בלק. המקום שכושף על ידי דמבלדור כדי ליהיות מוגן מאוכלי המוות וממוגלגים. כיכר גרימלוד. קינגסלי והארי עמדו מול הרווח שבין הבתים 11 ו13. הארי חשב בליבו על הפתק שקיבל בפעם הראשונה שהגיע לכיכר גרימלוד מספר 12- המפקדה של מסדר עוף החול נמצאת בכיכר גרימלוד מספר 12, לונדון דלת הופיע מול הארי וקינגסלי. הארי פתח אותה ומולו הופיעו רון, הרמיוני וג'יני.