הסיפור הזה והעלילה שייכים לי, אבל כל הזכויות על העולם הקסום שבו הוא מתרחש שייכות לג'יי קיי רולינג, אני לא מתיימר לכתוב ברמה שלה, אבל אני אנסה לא להשפיל את עצמי.
פרק 2,
המכתב 1
עברו מאותו יום שבועיים, המחשבות הציפו את דניאל כל הזמן, היא לא הצליחה להתמודד עם כולן. מחשבות שונות ומשונות עברו בראשה, על כל מה שקורה, על אחיה, על מיכל, על עצמה... היא לא הצליחה לשלוט במחשבות האלו, ולעתים הן הפריעו לה. יכול להיות שכולן קשורות? לא. זה לא אפשרי. כך היא שכנעה את עצמה.
איך היא הבריאה כל כך מהר? זו לא הייתה מחלה שנרפאת מיד, זה היה משהו הרבה יותר רציני.
היא המשיכה לחשוב עוד ועוד, אבל חוט המחשבה נקטע כשמיקי התחיל לדבר.
"מה קרה?" הוא שאל אותה.
"כלום," היא אמרה, כשהיא משקרת במצח נחושה.
"אל תעבדי עליי." אמר לה אחיה.
"אני לא... זה רק ש... פשוט..."
"מה? את יכולה להגיד לי."
"פשוט אני מרגישה שיש משהו שאתה לא אומר לי..." היא אמרה, הוציאה את מה שהיא שמרה בבטן כל כך הרבה זמן.
"כמו מה?", הוא שאל מסוקרן, שוב עולה חיוך ממזרי על שפתיו.
"לא יודעת..." היא ענתה במבוכה...
"מה?" הוא שאל שוב, עדיין מחייך.
"לא יודעת... אני לא יודעת... אבל יש משהו, לא?"
"כן," הוא ענה, "ואני מצטער, אבל אני חושש שזה יאלץ להישאר סוד בינתיים." חיוכו לאט-לאט נעלם, אבל הוא לא נראה מוטרד.
"למה? עד מתי?"
"בקרוב תגלי הכל..." הוא אמר, בלי לעבד את סבלנותו.
"אבל..."
"בלי אבל," הוא אמר, "עכשיו, בואי נעשה משהו אחר... רוצה לשחק במשהו?"
"לא..." היא אמרה, "אין לי חשק."
וזאת הייתה האמת, לא היה לה חשק, המחשבות בראשה שגעו אותה והיא לא הייתה מסוגלת להעלים אותן במשחק. הדבר היחיד שיכול להעלים אותן זה האמת, שעמדה להגיע יותר קרוב ממה שהיא חשבה.
הלילה ירד. דניאל, עדיין שקועה במחשבות, אפילו לא הבחינה בכך. מיקי הביט מהחלון באחת המבטים המוזרים שלו, חיוך מרוח על פניו כתמיד. הוא נראה כאילו הוא מחכה למשהו, אבל למה?
המחשבות בראשה של דניאל התערבלו והתערבלו, ויצרו עיסת מחשבות דביקה בראשה, היא כבר לא הייתה מסוגלת להתרכז במחשבה אחת, כולם תקפו אותה ביחד, והיא לא הצליחה להבין כבר אף אחת מהן.
מחשבה אחת, מטרידה במיוחד, הצליחה להישאר ברורה מספיק בראשה: למה מיקי מחכה?
בדקות האחרונות, כל מה שמיקי עשה היה לבהות בנוף שבחלון, ודניאל בהתה בו.
מיקי הפסיק לחייך בין רגע כשהוא קלט שהיא בוהה בו, "מה את עושה?" הוא שאל אותה.
"כלום," אמרה דניאל.
"זה העניין, את לא עושה כלום... למה?"
"לא יודעת, אין לי חשק"
"בואי, נעשה משהו..."
דניאל לא שמעה את המשפט האחרון, היא כבר לא התרכזה במיקי בכלל, רק בחלון. היא הרגישה משהו מתקרב.
"דניאל?" אמר מיקי, קוטע את חוט המחשבה שלה, "את שומעת אותי?"
"כן... כן..." אמרה דניאל, "אני... רק חשבתי ש..."
"אני יודע שאת לא הקשבת לי, אני חושב שאני גם יודע למה."
"למה?" שאלה דניאל, מצפה לשמוע משהו מופרח, הרי אין סיכוי שהוא ידע מה מטריד אותה... אבל הוא הפתיע אותה כמו תמיד, "לדעתי, את לא הקשבת לי בגלל שהיית עסוקה במחשבות..."
"איך אתה-"
"אני יודע באילו מחשבות מדובר, דניאל, גם לי היו מחשבות דומות כשהייתי בגילך... כן, משהו מוזר קורה כאן, וכן, הוא קשור אליי. את תגלי הכל מיד..."
"מיד?" שאלה דניאל, לא היה לה שום דבר אחר לומר.
"כן, מיד, אני הייתי בטוח שהוא יבוא כבר, אבל ככה הם, תמיד מתעכבים... טוב הם לא צעירים במיוחד..."
"מי לא צעירים במיוחד? על מי אתה מדבר?"
אבל מיקי לא היה צריך לענות, באותו רגע נכנס ינשוף לדירה, מהחלון הפתוח. הוא החזיק משהו, מעטפה.
"אה... הגיע הזמן,"אמר מיקי, לוקח את המעטפה מהינשוף בחיוך. הינשוף עף חזרה בלי להשמיע צליל.
"מה זה?" שאלה דניאל כשהיא הבינה שמיקי מחכה לתגובה שלה.
"זה מכתב..." אמר מיקי בחיוך המסתורי שלו.
"ממי?" שאלה דניאל שוב, מתחילה לעבד מהסבלנות שלה.
"אה... לפני שאני אומר את זה, אני צריך להסביר לך משהו..."
"מה?" שאלה דניאל, ממש מתעצבנת.
"את מכשפה."