הסיפור הזה והעלילה שייכים לי, אבל כל הזכויות על העולם הקסום שבו הוא מתרחש שייכות לג'יי קיי רולינג, אני לא מתיימר לכתוב ברמה שלה, אבל אני אנסה לא להשפיל את עצמי.
פרק 3,
המכתב 2
דניאל לא הצליחה להוציא מילה. האם מה שאחיה אמר לה נכון? האם זה הסוד שכולם מסתירים ממנה? האם היא הולכת לדעת הכל היום?
היא פשוט שתקה, היא חיכתה שהוא ימשיך, אבל משום מה גם הוא שתק. החיוך הממזרי האופייני לו הפך לפרצוף רציני שדניאל לא ראתה עליו שנים. הוא הביט בה, חיכה שהיא תגיב לאמת שהוא בישר לה, והיא חיכתה שהוא ימשיך לספר. דניאל לא התכוונה להתחיל לדבר עד שהוא באמת יסיים, ומיקי ראה את זה, לכן הוא עזר עוד אומץ והמשיך.
"את חושבת שאני צוחק נכון?" הוא אמר, מנסה לחזור לחיוך הרגיל שלו.
היא נדנדה את ראשה קלות, הוא היה רציני והיא ידעה זאת.
"טוב... הגיע הזמן שאני אספר לך את כל האמת..." הוא אמר מוציא מקל מהכיס ומניף אותו באוויר, ממלמל משהו. הבזק אור יצא, שוטף את החדר בזוהר, כדור אור בגודל של כדור-רגל ריחף מעל המקל שמיקי החזיק, מאיר באור לא יאמן. דניאל לא אמרה מילה.
"טוב... אני מכשף... קוסם... איך שתרצי לקרוא לזה... אמא ואבא יודעים, זאת הסיבה שהם שונאים אותי כל כך... את היא זאת שהחליטה להישאר איתי, את זוכרת... אני ידעתי למה, כמובן. לא רק בגלל הסיבה הנראית לעין, אפילו לא בגלל הסיבה שאת ראית, בגלל החוש הקסום שלך... גם את מכשפה כמוני..."
דניאל החליטה שהגיע הזמן לדבר. "מה?"
קסם הוא לא דבר מהאגדות, קסם הוא דבר מוחשי, שנמצא בכל מקום, בכל קצוות העולם יש קסם. גם בארץ שלנו..."
"אתה... איך...? מתי...?" גמגמה דניאל, מאבדת את הסבלנות ואת הכוח לשתוק, הכל נראה מוזר כל כך.
"כל דבר בזמנו." אמר מיקי, "אני אספר את זה מהתחלה... בקיץ אחרי כיתה ו', כשהייתי בערך בגילך, גיליתי את זה, גיליתי שאני קסום... מאז הלכתי לבית ספר מיוחד, לאנשים כמוני, כמונו. למדתי לשלוט בכוחות שלי, למדתי כל מה שהייתי צריך ללמוד... וגם את תלמדי בקרוב... לומדים בבית הספר הזה שבע שנים, ואז, את מכשפה מוסמכת... עכשיו הכל ברור?"
דניאל שוב לא הייתה מסוגלת להוציא מילה. הפעם זה לא היה מרצון. היא הייתה שרויה במצב של הלם. עברו מספר דקות עד שהיא הגיע למצב שהיא שום הייתה יכולה לדבר. מיקי חיכה, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.
"את יודעת," הוא הוסיף, "אני ידעתי שיש בך קסם... אבל אמא ואבא לא חשבו ככה... הם אמרו שיתברר שהם צדקו את תחזרי אליהם... אבל אני ידעתי שזה לא יקרה... אני ידעתי שאת-"
"מפלצת!" צווחה דניאל, "אני מפלצת!"
"לא," אמר מיקי בלי לאבד טיפה מסבלנותו, "את מכשפה, זה דבר טוב מאוד... מפלצת זה אקרומנטולה, או ערפד, או בסיליסק..."
"מה? אני לא יודעת על מה אתה מדבר בכלל... אני בטח חולה... זהו, כל הדבר הזה זה הזיה אחת גדולה... אני עדיין חולה... אני רק אצבוט את עצמי ואני אתעורר..."
מיקי הוריד את היד שאחזה במקל העץ, מעלים את כדור האור, מכניס במהירות את המקל לכיס וצובט קלות בידה של דניאל.
"את לא חולמת..." הוא אמר עם חיוכון, מביט ישר אל עיינה, מחכה לתגובה, האם היא תשמח? האם היא תבכה? האם היא תשנא אותו עד סוף ימיה? לא, דבר כזה לא יכול לקרות, לא? לא. הוא הבטיח לעצמו, אין סיכוי שהיא תשנא אותי, היא לא תעבור לגור עם ההורים... לא...
בינתיים, דניאל הרימה את המעטפה שהייתה מונחת על השולחן, בחנה אותה, קרעה בעדינות את הפתח, מוציאה מתוכה מספר פיסות קלף, כולן כתובות בכתב מסולסל אך בורר להפליא, וזה מה שהיה כתוב בהן:
"אם קיבלת מכתב זה, סימן שהתקבלת באופן רשמי ללמוד בבית הספר --- לכישוף ולקסם, שממוקם בדרום הארץ. את ציוד בית הספר תוכל/י להסיג באופן פרטי, או באופן קבוצתי במרכז קסם ציבורי לאומי או בינלאומי. עלייך להגיע לנקודת האיסוף בראשון לספטמבר בשעה עשר בבוקר בדיוק, או להגיע לבית הספר בצורה פרטית (אם כך ניתן להגיע לשם עד שתיים עשרה באותו בוקר, גם ללא איחורים) לפרטים על מיקום בית הספר יש לשלוח ינשוף לסגן המנהלת, אדון פיליוס מאגנל."
בקלף השני הייתה רשימה:
"על תלמידי שנה ראשונה להצטייד ב –
1 שרביט קסם
1 קדרה סטנדרטית
5 גלימות לפחות
מספר רב של עטי נוצה ודפי קלף,
ציוד בית ספר רגיל, רצוי קסום.
רשימת ספרים:
קסם וכישוף רמה א'/ מאת מירי אנטיספל
שיקויים בסיסיים/ מאת טרי מאנדריי
שנה אותי – שינוי צורה למתחילים / מאת דוד כהן
ההיסטוריה הקסומה / מאת דיינה בלאק
הגנה והתקפה/ מאת מת'יו האצ'ר ושרה מילשטיין
דברים אופציונאלים:
כל תלמיד יכול להביא חיה קסומה אחת בלבד עם הוא רוצה, מהרשימה הזאת: קרפד, ינשוף, עכברוש, חתול, עטלף או כל עוף קטן מספיק שעומד בדרישות המערכת. (חיות לא קסומות מותרות רק במקרים מיוחדים)
ניתן להביא חפצים אישיים, בתנאי שאין בהם סכנה של ממש.
ניתן להביא מטאטא עם אישור מיוחד.
כל חפץ קסום שתלמיד מביא איתו לבית הספר יעבור בדיקה ורק לאחר מכן יוחזר לתלמיד."
על פיסת הקלף האחרונה היו הפרטים הרשמיים. דניאל לא טרחה להביט בהם... היא הביטה באחיה, שכנראה הביט בה כבר די הרבה זמן, פרצוף מודאג על פניו.
"אז אני באמת מכשפה?"
הוא הנהן.
"ואתה באמת מכשף?"
הוא הנהן.
"אני ממש יכולה לעשות כמעט הכל?"
הוא הנהן שוב.
"מגניב."