הסיפור הזה והעלילה שייכים לי, אבל כל הזכויות על העולם הקסום שבו הוא מתרחש שייכות לג'יי קיי רולינג, אני לא מתיימר לכתוב ברמה שלה, אבל אני אנסה לא להשפיל את עצמי.
פרק 4,
משרד הקסמים הישראלי
עבר יותר מחודש מאז שדניאל גילתה שהיא מכשפה, מאז היא השתדלה לשאול את מיקי כמה שיותר שאלות על כך: על העולם הקסום, על בית הספר הזה שהיא הולכת ללמוד בו, ועל כל מה שעלה בדעתה. מיקי, שתמיד היה סבלן ביותר, לא עיבד טיפה מסבלנותו. הוא הכיר את אחותו יותר מכל אחד (חוץ ממנה עצמה כמובן) והוא ידע שאם הוא לא יענה לשאלותיה, היא רק תציק לו יותר.
כשבוע לפני סוף החופש, מיקי העיר אותה בבוקר בשעה מוקדמת ביותר, חיוך מרוח על פניו. זה לא היה חיוך רגיל, אפילו לא החיוך המוזר שהוא אהב להשתמש בו, זה היה חיוך נרגש שדניאל לא ראה מימיה.
"מה קרה?" היא שאלה מטושטשת.
"המון... היום הוא יום מיוחד..."
"במה הוא כל כך מיוחד?" שאלה שוב דניאל.
"אנחנו נוסעים למצריים." אמר מיקי בקלילות.
דניאל הפכה ממטושטשת למבולבלת, אולי אפילו להיסטרית. "מה!" היא שאלה.
"למצריים... לקנות את הציוד שלך לבית הספר." אמר מיקי.
"למה במצריים?" שאלה דניאל.
"כי שם המקום הכי קרוב לכאן לחפצים קסומים..."
"מה? אין בארץ?" שאלה דניאל.
"אין, למשרד הקסמים אין תקציב..." אמר מיקי. לפני כמה חודשים המשפט הזה היה נשמע לדניאל כמו ג'יבריש, אבל עכשיו היא כבר ידעה מה הוא אומר. מיקי הסביר לה: לכל מדינה יש משרד קסמים שבראשו שר הקסמים. מיקי עצמו עבד שם בתפקיד די חשוב: עוזר אחראי לתחבורה קסומה. עבודה חשובה ביותר שעליה הוא סיפר לדניאל בפרטי פרטים רק לפני יומיים.
הם התכוננו, דניאל התחילה להתרגש אפילו יותר ממיקי. זאת תהיה הפעם הראשונה שהיא תראה קסם בסדר גודל שכזה. הקסם היחיד שראתה עד היום היו דברים קטנים שמיקי הסכים להדגים לה עם שרביטו.
מאז תחילת החופש דניאל לא יצאה מהבית אף פעם (חוץ מלהוציא את האשפה, וגם אז בזריזות), היא לא אהבה את החום של הקיץ, להפך, היא לא סבלה אותו. מיקי סיכם איתה שהוא ישאיל לה את זוג הגרביים המכושפות שלו שמסוגלות לשנות את טמפרטורת הגוף, כך שהיא כמעט ולא תרגיש בחום.
הם נסעו עד לירושלים, אל הכנסת. עד שהגיעו כבר הייתה השעה תשע וחצי. האזור לא היה הומה אבל בכל זאת היו בו לא מעט אנשים.
מיקי חייך אל דניאל כשהוא יוצא מהמכונית ופותח לה את הדלת בנימוס מופתי. היא צחקקה. הם הלכו לכיוון הכנסת. יד אחת של מיקי אחזה בידה של דניאל, והיד השנייה הייתה עמוק בתוך כיסו, שם, ניחשה דניאל, הוא החביא את שרביט הקסם שלו. הם נכנסו לבניין, לסיור המודרך.
"למה אנחנו הולכים פנימה?" שאלה דניאל את מיקי.
"אמרתי לך כבר," אמר לה מיקי בחיוך, "את עוד תראי."
מיד בתחילת הסיור, כשעברו את אחת הדלתות הראשונות, מיקי משך את דניאל מהשורה ואל תוך הדלת בלי להשמיע קול. דניאל בהתה במה שראתה: כלום. פשוט כלום. חדר סימטרי, ריק לחלוטין, בלי רהיטים, בלי חלונות, בלי תמונות על הקירות, ולהפתעתה, בלי דלת.
"מה זה?" היא שאלה.
מיקי לא אמר דבר, עזב בעדינות את ידה, ונעמד במרכז החדר. הוא הוציא את שרביטו מהכיס והרים אותו באוויר. "דיסנדיום!" הוא קרא.
הרצפה רעדה, והקירות התחילו להיצבע בירוק בהיר. תקרת החדר ירדה לאט-לאט, ומיקי לא נראה מבוהל כלל. דניאל לעומת זאת, נכנסה לפאניקה: "מה... מה זה, מיקי! מה קורה כאן!"
מיקי חייך, "הרגעי ועמדי ישר." הוא אמר, "לא יקרה לך כלום."
דניאל, לחוצה ביותר, נאלצה לציית למיקי, ולא זזה, גם כשהתקרה כבר הייתה במרחק סנטימטרים מראשו של אחיה, והתחילה לקבל תאוצה. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל ולכן עצמה את עיינה. כשפתחה אותן, כמה שניות מאוחר יותר, הם כבר לא היו באותו חדר קטן וריק, הם היו באולם גדול, בהיר ביותר, והומה אדם.
"איפה אנחנו?" שאלה דניאל.
"במשרד הקסמים." אמר מיקי.
דניאל הביטה פעם נוספת במקום. הכל היה בהיר ולבן, המקום נראה כמעט אין סופי. כל האנשים לבשו גלימות ארוכות בצבעים שונים (בעיקר כהים) ואליהם התקרב מישהו שנראה כמאבטח.
"מני," אמר מיקי אל המאבטח, "זאת אחותי הקטנה, דניאל."
"שלום לך," אמר מני בחביבות מגוחכת, אפשר היה לראות שלא התקרב לאף ילד או ילדה מימיו והוא לא יודע כיצד צריך להתנהג.
"היי," אמרה דניאל במבוכה.
"שמע, מיקי," אמר מני, "השר רוצה לראות אותך."
"השר?" שאל מיקי, "ממתי השר מכיר אותי בכלל?"
"זה מה שהוא אמר," ענה לו מני.
"טוב, אה... דניאל," אמר מיקי לאחותו, "בואי איתי."
הוא לקח את ידה שוב והלך איתה במסדרונות הבהירים להפליא של המשרד עד שהגיע לדלת גדולה מאוד. הוא דפק שלוש דפיקות קצרות וחיכה. הדלת נפתחה לאחר שניות על ידי אישה בעלת גלימה לבנה וחולצה ירוקה כהה בעלת פנים חביבות. היא נראתה בערך בגילו של מיקי.
"שלום, מר אדלר, יש לך פגישה עם השר?" היא אמרה.
"אממ... לא בדיוק, אני הבנתי שהוא רוצה לראות אותי." אמר מיקי.
"אה... כמובן."
היא פתחה את הדלת בפניהם, מובילה אותם אל עוד דלת, אפילו גדולה מהקודמת, שכל מה שמפריד מהן הוא שולחן כתיבה שכנראה שימש אותה. מיקי חייך אל דניאל. "דני," הוא אמר לה, "את יכולה להישאר כאן לכמה דקות?"
"בסדר." אמרה דניאל, "אם זה לא מפריע."
"מובן שלא," חייכה האישה הצעירה אל דניאל, "הנה, שבי." ובזאת היא הניפה את שרביטה ומול דניאל הופיע כיסא.
דניאל התיישבה בו ומיקי נכנס לדלת הגדולה. לקחו לו כשלוש דקות לחזור, ובינתיים האישה הצעירה, יעל היה שמה, ניסתה לדובב את דניאל. "אז, בת כמה את? איך קוראים לך? מה מביא אותך לפה?..."
דניאל ניסתה לדבר כמה שפחות, יעל אולי הייתה נחמדה אבל הייתה לדניאל בעיה עם אנשים שרוצים לדעת עליה הכל, כי לדעתה זה לא עניינם.
דניאל שמחה ביותר שמיקי יצא מחדרו של השר סוף כל סוף, והוא לקח אותה שוב לחדר הגדול שממנו הם באו. הפעם הם הלכו למסדרון אחר, ומשם לעוד חדר, קטן יותר שכלל רק שולחן עגול ועליו גרב ישן ומרופט.
"תני לי את היד שלך," אמר מיקי.
דניאל הושיטה את ידה ומיקי לקח אותה, ויחדיו הם נגעו בגרב, ופתאום, בכאב קטן ומוזר, הם כבר לא היו בחדר ההוא, מול השולחן, הם היו בתוך קהיר.