הסיפור הזה והעלילה שייכים לי, אבל כל הזכויות על העולם הקסום שבו הוא מתרחש שייכות לג'יי קיי רולינג, אני לא מתיימר לכתוב ברמה שלה, אבל אני אנסה לא להשפיל את עצמי.
פרק 5
השוק
"הגענו." אמר מיקי.
"לאן?" שאלה דניאל.
"אל השוק... את לא זוכרת מה אמרתי לך? אנחנו הולכים לקנות את הדברים שלך לבית הספר..."
דניאל הביטה סביב, זה לא היה שוק, ממש לא. זה היה קניון, לפחות כך זה נראה. חנויות מוזרות בכל פינה, והמון, אנשים הופיעו מסביבם, ואף אחד לא נראה מופתע מכך.
מיקי הראה לה את המקום והיא מאוד התרשמה. היא אף פעם לא אהבה קניונים, אבל זה היה שונה, זה היה מן שוק מודרני, עתידני אפילו. לא היו שם מדרגות נעות או מעליות ארורות, הייתה שם בעצם רק קומה אחת, ובה כל מה שהיא הייתה צריכה, לא רק מהרשימה.
"טוב," אמר מיקי, " הדבר הראשון שאת צריכה זה שרביט."
"אהה," ענתה דניאל כאילו שהיא מבינה משהו.
"בואי," הוא אמר, ולקח אותה לאחת החנויות. הייתה זו חנות יותר מיושנת משאר השוק. היא די הזכירה לדניאל חנות נעליים, רק שהקופסאות מסביב היו צרות מאוד. המוכר, שבדיוק סיים למכור לאיזה ילד מפונק שרביט בגוון דם, התפנה אליהם.
"אה," הוא אמר במבטא ערבי, "אהלן, אדון אדלר."
"שלום, איברהים." חייך מיקי.
איך הוא יודע עברית?
"אתה בא עם אחותך אני רואה," אמר המוכר.
"כן, היא צריכה שרביט." אמר מיקי.
"מן הסתם," אמר המוכר בחיוך חביב אך טיפשי, "אבל אני חייב ללכת, בני יוכל לעזור לכם. עדן!"
עדן? זה לא נשמע שם ערבי. והוא גם לא נראה כזה, או נשמע כזה. כשהוא הגיע, עדן התברר כבחור די בהיר וחמוד שלא נראה מעל גיל שש עשרה. דניאל הייתה די מוקסמת.
"היי," אמר בן המוכר, בקול נעים מאוד, "איך אני יכול לעזור לכם?"
דניאל פתחה את פיה לשם שינוי. "אני צריכה שרביט."
"אה, שנה ראשונה בביימאגיקה, איזה יופי. גם אני לומד שם..."
"באמת?" שאלה דניאל, שהייתה בטוחה שהיא מסמיקה מעט, "אין בית ספר למכשפים במצריים?"
"ודאי שיש," אמר עדן, שלפי החיוך שלו, שם לב שדניאל מסמיקה, "אבל בגלל שאני חצי-חצי... די מצחיק האמת, אבא מכשף מצרי, אמא סקיבית ישראלית. אני בחרתי ללמוד בביימגיקה מפני שדודה שלי למדה שם, וחוץ מזה, סאג'ריה ידוע כבית ספר עלוב."
"ואוו, איזה סיפור..." אמרה דניאל.
"טוב, אולי כדאי שנמצא לך שרביט," אמר עדן.
מיקי הביט בשניהם ולא אמר מילה, מחייך כהרגלו.
בסוף נמצא השרביט המתאים לדניאל, אחרי הרבה פיצוצים והרס. עשרים ושניים סנטימטר, עץ אורן, עם שיערת חד קרן. עדן סיפר לה שהשרביט הזה סירב להימכר כבר שנים, ושאביו אמר שהוא מיועד למכשפה חזקה. דניאל שוב הסמיקה ומיקי שילם לעדן במהרה במטבעות מוזרים.
"במה שילמת לו?" שאלה דניאל אחר כך.
"בכסף של מכשפים," ענה מיקי,"זה די שונה מהכסף המאגלי... אני כבר אסביר לך..."
אחרי שהיה לה שרביט, היא הייתה צריכה לקנות ספרים, בחנות שנקראה (כך לפחות תרגם לה מיקי) 'ספרים למכשף ולמכשפה', שם לא היה לה כל כך מה לעשות מפני ששם לא הייתה שום עברית (מלבד על הספרים שקנו), המילים היחידות ששמעה בעברית ממוכרת החנות היו "שלום לכן" במבטא ערבי כבד (כנראה שהיא אמורה לברך אותם לפי שפת הספרים שקנו.)
שעתיים מאוחר יותר, כל ציוד בית הספר היה בידיה. מיקי קנה לה קדירה, גיליונות קלף, עטי נוצה, גלימות נאות עם סמל בית הספר, ועורב מכושף שמיקי קנה לה כי, לפי דבריו, היא הייתה מכשפה טובה היום.
"אני חושבת שאני אקרא לו מרלין," אמרה דניאל למיקי באותו ערב.
"מרלין?" שאלה מיקי, "את יודעת שהוא היה מזוייף, נכון?"
"אז למה כולם מדברים עליו?" היא שאלה.
"ככה. הוא בכל זאת ידוע, הוא היה בין המכשפים הגברים הראשונים... אבל ידוע שהוא היה מושחט..."
"אז איך אני אקרא לעורב שלי?" שאלה דניאל בייאוש מה.
"אולי תקראי קצת מהספרים החדשים שלך ותחפשי שם..." הציע מיקי.
"אין סיכוי..." צחקקה דניאל.
זה היה אחד הימים הכי טובים בחיים שלה. איזה כיף להיות מפלצת... סליחה, מכשפה... והיא גם די דלוקה עכשיו על העדן הזה... ואוו, כל כך הרבה ביום אחד... הלוואי שזה לא יגמר...
היא לא ידעה מה עמד להתרחש.