בהתחלה הכול מעורפל כשהיא מועדת במורד המדרגות, נתמכת על ידי נטלי הבוכייה. קולות הסירנות מאמבולנסים בקרבת מקום מהדהדים סביבה, עוטפים אותה כמו להבות. הכול נעטף עשן סמיך כשהמעבורת מאיצה וממריאה אל עבר סופה הידוע מראש. נטלי והיא מתמוטטות זו בזרועותיה של זו בתחתית גרם המדרגות כשפיצוץ מחריש אוזניים מזעזע את הקרקע, שם סוף למזימה הזדונית של זאב. הקול מעיר בתוכה משהו והראש שלה חוזר לפעול. הכול מכה בה בעוצמה. היא לא יכולה להפסיק לרעוד; מרגישה את הדמעות זולגות במורד לחייה. שום דבר לא מנחם, גם לא כשאימא שלה מוצאת אותה, עוטפת אותה בחיבוק מגונן ולוחשת מילות עידוד באוזנה. זה רק גורם לבכייה להתגבר. למי אכפת אם היא גיבורה, אם אחרי כל זה, היא איבדה אותו... את שניהם?
שיחות שלמות מתנהלות מעל לראשה. מישהו מציע שחובש יבוא לבדוק אותה, אולי נכנסה להלם. נדמה לה שמישהו אוחז בפרק כף ידה, מודד דופק. היא לא מנסה להתנגד; גופה רפוי כאילו הייתה בובת סמרטוטים. באוזניה צפצוף שלא מרפה, ולבה פועם באלפי קמ"ש. זה כאילו שעשרה אנשים שונים קוראים בשמה בו זמנית, אבל היא ממלמלת רק שם אחד שוב ושוב. אמנם הבחינה בו זז ממש לפני שנטלי מיהרה לעברה, אבל היא לא טיפשה. להישאר בחיים אחרי נפילה כזאת זה רק בגדר נס, ויש לה תחושה שלא מרפה ממנה, שבדיוק אזלו להם הנסים.
היא נעמדת בפתאומיות. אימא שלה מתחננת שתחזור לשבת, שלא תמהר; אבל היא לא יכולה, היא לא מוכנה. היא מביטה סביבה בעיניים מזוגגות אבל לא רואה אותו בשום מקום, וזה רק מגביר את המצוקה. עדיין קשה לה לנשום, והעשן טרם התפזר. היא מגששת את דרכה בעיוורון דרך ההמון – אם רק תצליח למצוא מהיכן מגיעות הסירנות – הוא צריך לדעת שהיא כאן, ממש כאן, שהיא –
אימא שלה קוראת בשמה, וקול זעקתה איך שהוא נשמע חזק וברור יותר מבליל הצלילים כשהכול משחיר והיא קורסת אל הקרקע.
היא שבה להכרה נצח לאחר מכן, מנחשת על סמך הריח שהיא בבית חולים. הדבר הראשון שהיא רואה כשהיא פוקחת עיניים הם שני הוריה. העיניים של אמה אדומות ולחות מדמעות; אביה שמציץ מעבר לכתפה נראה מעולה במראה מעונב (עובדה אקראית שהמוח שלה קולט משום מה). שניהם נראים נסערים, אך ההקלה ברורה על פניהם כשהיא ממצמצת.
"מה..." זה כל מה שהיא מצליחה לומר. קולה צרוד; אפילו להשתעל היא לא מסוגלת. זה מרגיש כאילו הפה שלה מלא חצץ.
"ששש... תשכבי, הכול בסדר," מפצירה בה אמה. "את בבית חולים."
"אתה בסדר, אבא?" היא שואלת, נזכרת בתמונה שהראה להם ספי. ונפתלי? ולואיס? וכולם בחממה? היא מסוחררת מרוב שאלות.
"אני בסדר, יפה שלי." אבל הקול שלו רועד. היא לא בטוחה שהוא מודע כמה חזק הוא אוחז בידה.
"מה עם..." היא לא מסוגלת להביא את עצמה לשאול. אם תבטא את שמותיהם זה יהיה אמיתי, והיא לא רוצה שזה יהיה אמיתי. מוכנה לקבל על עצמה אלפי הזיות, העיקר ששניהם יהיו בסדר.
"שניהם בניתוח, ללי, תירגעי בבקשה," מוסיפה אמה כי הנשימה שלה נעשית לא סדירה. קצת לאחר מכן היא מתחילה לסבול מקוצר נשימה, משהו שלא קרה מאז הימים הראשונים לאחר שאיבדה את אמה. תוך שנייה אביה לצדה וזה כאילו שלא חלף אפילו יום מאז הפעם האחרונה שהיו ככה; אצבעותיו בשערה כשהוא מאמץ אותה אליו, מזכיר לה בעדינות לנשום. היא מנסה, אבל המוח שלה מפוצץ במחשבות. אז לראשונה היא מנסה טכניקת נשימה שלמדה בבית המרגוע לפני חודשים, וזה מצליח. עיניה פוגשות באלה של אביה; המבט שלו מרגיע אותה כמעט מיד. אימא שלה מושיטה לה כוס מים והיא לוקחת לגימה קטנטונת, מנסה להתרכז במים הקפואים ולא בחרדה שמאיימת לשתק אותה.
"בסדר?" שואל אביה, ולא מוסיף דבר עד שהיא מהנהנת. "אנחנו עדיין לא יודעים כלום, אבל נפתלי נמצא בחדר ההמתנה. הוא הבטיח לעדכן."
"הם יהיו בסדר?"
"מוקדם לדעת," הוא משיב, והמילים אמנם שוברות את לבה, אבל היא מעריכה את הכנות שלו. "אני מצטער, מתוקה."
יבבה נפלטת מגרונה, אבל איך שהוא היא צלולה מספיק כדי לקלוט את המבט הזועף שאמה יורה אל עבר אביה. "זה בסדר," היא ממהרת להגן עליו. "אני לא רוצה שתייפו את המצב." היא לוגמת עוד קצת מים, מביטה על החדר העקר סביבה. ממש לא התגעגעה. "למה אני כאן?"
"רק להשגחה. היה לך יום מלחיץ, אנחנו רק רוצים לוודא שאת בסדר."
"לא ירו בי ולא נפלתי מגובה של שלוש קומות, אני בסדר גמור," היא עונה בקור ומיד מתחרטת כשהיא מבחינה באמה מתכווצת במקומה. "סליחה," היא לוחשת, מרגישה את הסערה שמתחוללת בתוכה. מעולם לא הרגישה כל כך מעורערת, גם לא אז כשהזתה את אריק בכל פינה. היא מתכרבלת כנגד אביה. הריח המוכר שלו מקרקע אותה. הגאווה שהייתה בעיניה של אמה שעות ספורות קודם לכן מתחלפת בחוסר אונים; נעשה קשה יותר ויותר להביט בה, אז היא עוצמת עיניים. לפני שהיא מבינה מה קורה, היא שוקעת בשינה טרופה, שמו עדיין על שפתיה.
אין לה מושג כמה זמן חלף כשהיא מתעוררת לבסוף, והיא גם לא שואלת. אימא שלה איננה, הלכה לחתום על מסמכי השחרור שלה. היא מתביישת להודות שהיעדרה ממלא אותה הקלה; קל יותר לאסוף את עצמה ללא הצורך להתמודד עם מה שמצאה בעיניה קודם.
כשהיא שומעת שדניאל ויפתח יצאו מהתאוששות והועברו לחדר, היא מתעקשת שהיא בסדר גמור למרות שהיא עדיין לא יציבה כשהיא יורדת מהמיטה. אם אביה מבחין בכך, הוא לא אומר כלום, רק נותן לה להישען עליו כשהוא מוביל אותה לאורך מסדרון נטוש. אין לה מושג איך הצליחו להרחיק משם את התקשורת, אבל יותר מכל, זו הקלה. הם קיבלו חדר צדדי רחוק מעיני סקרנים – מדהים מה מעמד של גיבור יכול לעשות לאדם. נטלי כבר שם כשהיא נכנסת, והן נופלות שוב זו בזרועותיה של זו כשדמעות חדשות שוטפות את פני שתיהן. אבא שלה נשאר בפתח, ועד כמה שהיא רוצה להגיד לו שהכול טוב, לבקש שיניח להן, היא לא עושה זאת. הנוכחות שלו מרגיעה אותה.
כששתיהן נרגעות מעט, נטלי אוחזת בידה. "דיברתי עם אבא שלי. הוא בדרך. כולם בחממה מוסרים ד"ש." פתאום היא קולטת שבאמת היה לה שקט מדי, שאין לה מושג איפה הלואי שלה. אולי עדיף שלא תדע. "בואי," מוסיפה נטלי ומחייכת בעידוד. היא עושה צעד מהוסס קדימה, מכינה את עצמה.
יפתח שוכב במיטה הקרובה יותר לדלת, שקוע בשינה. הבעתו לא שקטה, כאובה. לרגע הזיכרונות מציפים אותה – המוקש והמערה והווירוס –והיא רוצה להסתובב ולברוח משם, אבל היא בולעת את הפחד ומאלצת את עצמה להביט בו. זה לא כמו אז, היא אומרת לעצמה שוב ושוב. כולם איתך, אין ממה לפחד.
"הוא יהיה בסדר," מעדכנת נטלי, והיא מנסה לשאוב נחמה מההקלה הברורה בקולה. "הקליע פספס כלי דם חיוניים. הצליחו להוציא אותו בלי בעיה, אולי אפילו לא ישאיר צלקת."
היא כמעט לא מקשיבה; רוצה למהר לעברו ולעטוף אותו בזרועותיה, אבל לא יודעת מה החוקים, מה מצופה ממנה עכשיו כשהם כבר לא. הוא עדיין יקר לה; יכלה לאבד אותו בכזאת קלות היום. עצם המחשבה מעביר בה רעד. "למה הוא כאן לבד?" היא ממלמלת, בקושי מזהה את קולה.
"ההורים שלו ממש עוד רגע כאן, ללי, הכול בסדר," אומר אביה מהפתח. היא מהנהנת; מבטה מתקבע על החזה של יפתח, עולה ויורד עם כל נשימה מאומצת.
"בואי, דניאל כאן," אומרת נטלי בשקט, ונדה בראשה אל עבר המיטה הסמוכה. היא קופאת; שכחה לרגע שהסיוט הזה נעשה אפילו יותר גרוע.
הוא שוכב ללא תזוזה כשהיא מתיישבת לידו. כלפי חוץ הוא נראה בסדר גמור; אין עליו אפילו שריטה. אבל היא מעולם לא ראתה אותו חיוור כל כך. לא היה בניהם שום קשר בפעם הקודמת שהוא היה ככה, אחרי שהתמוטט בסוף המשחק אז כשמצא את האקדח על החוף, ולרגע היא מרגישה מעורערת לגמרי. צירוף המקרים לא נעלם מעיניה. בפעם הראשונה נפצע כשהתעסק עם אקדח שירה בטעות, ועכשיו על ידי כך שפגע ישר בחזה באדם שהטיל אימה על מדינה שלמה, איך שהוא תוך כדי נפילה. היא לוקחת את ידו ועוטפת סביבה את האצבעות הכי בעדינות שהיא מעזה. ידו קרה. היא לא מפעילה עליה שום לחץ; כמעט לא נושמת. נטלי עומדת מאחוריה, ונשימותיה המאומצות, ללא ספק תוצאה מבכייה הממושך, נשמעות כמעט רמות מדי בשתיקה המתוחה בחדר.
ואז יש עוד קול, אנחה רכה כזאת, כשהוא מטה את ראשו לעברה ופוקח באיטיות את עיניו. מבטו מזוגג, אפור יותר מכחול.
"היי," קולה נשבר. היא מרגישה את ידה של נטלי על כתפה, אצבעותיה מתחפרות בחולצתה. הוא ממצמץ, מצחו מתקמט, ויש הבזק של מצוקה בעיניו. "זה בסדר, דניאל. אתה בסדר."
"מי... מי את?"
שתיקה רועמת משתררת כשהמילים נותרות תלויות באוויר לרגע. היא מרפה מידו ומעיפה מבט מבוהל בנטלי ואז באביה, מנסה בקדחתנות לחשוב מה לעזאזל היא אמורה לענות, ואיך ייתכן שהוא לא –
היא מרגישה לחץ עדין על ידה; מחזירה אליו את מבטה ומוצאת אותו מחייך אליה חיוך עקום.
"דביל," היא מצליחה לומר, לרגע דמותו מטושטשת מרוב דמעות. היא מקרבת את ידיהם השלובות אל פניה ולוחצת את שפתיה לגב ידו.
"מה הנזק?" הוא שואל, קולו צרוד להחריד.
"אבא שלך בחוץ עם הרופא," עונה נטלי. גם הקול שלה רועד.
"לא. הפצצות. כולם..."
"איך שהוא שניכם הצלתם את המצב. שוב. זה כנראה כוח העל הזוגי שלכם."
הוא מחייך בעצב, מזיז את ראשו הצדה, מבחין במיטה השנייה בזווית העין. "מה עם יפתח?"
"הוא יהיה בסדר," היא אומרת ביותר בטחון מכפי שהיא מרגישה.
"היה לשניכם המון מזל," מוסיפה נטלי.
"נסה לנוח קצת, טוב?" היא מבקשת. היא בטוחה שהוא ינסה להתנגד, כבר הכינה טיעון משכנע, אבל להפתעתה הוא מהנהן ועוצם עיניים. היא מלטפת את מצחו, מעבירה יד בשערו, מרגישה איך גופו נעשה רפוי תחת מגע ידה.
"תישארי," הוא ממלמל, כבר רדום למחצה.
"אני אף פעם לא זזה ממך יותר, זוכר? אני ממש כאן."
ההורים של יפתח מגיעים זמן מה לאחר מכן, וגם לואיס מלווה באמה, והם כולם משוחחים בקולות מהוסים כשנפתלי מצטרף אליהם. הוא מחבק אותה בעדינות, שואל מה שלומה, מחליף מבטים עם אביה, והיא יודעת שהמצב לא טוב. זה כאילו הם כולם מחכים שהיא תאבד את זה, אבל עכשיו אחרי שראתה את דניאל ואת יפתח, היא הרבה יותר מפוקסת. הרבה פחות שברירית. לפחות בינתיים.
גם דניאל ויפתח נראים מאוששים יותר. שניהם ערים, מרותקים למיטה אמנם, אבל ברגע שהם מתחילים להחליף עקיצות, היא יודעת שמצבם משתפר. קודם התעקשה שיאכלו קצת מרק, ונטלי אפילו הגניבה להם שוקולד כדי לעודד אותם. אבל כשדניאל רואה את אביו הוא מתקשח, כאילו מוצא איזה רמז בהבעתו.
"אז מה פסק הדין?" הוא שואל בעגמומיות.
"החדשות הטובות הן שאתה בחיים."
מהירות התגובה של נפתלי אמנם מרשימה, אבל דניאל לא נופל בפח. "וואו. החדשות הרעות כנראה ממש רעות, אה?"
היא אוחזת בידו ומחייכת אליו בעידוד למרות שלבה הולם. המתח מסחרר אותה.
"דבר כבר, אבא," הוא מבקש. "כמה זה גרוע?"
אבל נפתלי מהסס, מעיף מבט ביפתח ובנטלי. משתהה.
"אין לי סודות מהם, נו," אומר דניאל ומישיר מבט עם יפתח. אלמלא הנסיבות זה אפילו היה משמח.
"זאת הייתה חתיכת נפילה. לא אמרתי את זה סתם; יש לך מזל שאתה בחיים. נסה לזכור את זה."
"אבא, אתה מלחיץ אותי, מה?"
"סדקת כמה צלעות. ייקח להן זמן להחלים אז תצטרך להיאזר בסבלנות. עדיין יש חשד לזעזוע מוח, אבל הצילום שלל דימום מוחי."
"זה טוב, לא?" היא שואלת, נאחזת בכל פיסת חדשות טובות שאפשר.
נפתלי מהנהן, אבל דעתו מוסחת בבירור. הוא מהסס עוד רגע, אבל ממשיך לדבר מבלי שדניאל יצטרך לבקש שוב. "הרגליים שלך חטפו באופן די רציני. בשילוב עם הפציעה הישנה שמצוינת בתיק הרפואי שלך..." הוא משתהה לרגע מצמרר אחד; היא מנחשת מיד מה זה אומר. גם דניאל, אם לשפוט מהאופן שהוא לוחץ את ידה בחוזקה פתאום. "סביר להניח שלא תוכל לשחק כדורסל בקרוב. באופן מקצועי, כנראה שאף פעם לא."
היא רואה איך הלסת שלו מתקשחת, את הכאב שמבזיק בעיניו, שונה מהכאב הפיזי של הפציעה. אבל הוא לא אומר כלום, ונפתלי ממהר להמשיך.
"אבל זה לא סוף העולם, טוב? אני יודע שזה בטח נראה לך ככה עכשיו."
"זה בסדר," אומר דניאל לבסוף ופניו חתומות. "אני בסדר." היא לא בטוחה אם הוא מעמיד פני אמיץ, או אם הוא מטושטש בגלל משככי הכאבים שקיבל, או אולי הוא באמת סובל מזעזוע מוח וזה אחד התסמינים. אבל הרעד בקולו שאי אפשר לטעות בו עומד בניגוד לקור הרוח שהוא מפגין. רק שלא יבכה עכשיו, היא מתחננת לבינה לבין עצמה; אם הוא יבכה, גם היא תתחיל, והיא יודעת שאם זה יקרה, היא לא תוכל להפסיק.
"העיקר שכולכם בחיים," אומר לואיס. הוא מישיר איתה מבט ונאנח בייאוש. "לא לזה פיללתי כששכנעתי אותך להצטרף לחממה."
"גם אני לא. אתה חושב שזה מאוחר מדי לעבור בית ספר?"
והם כולם צוחקים, כי מה עוד נשאר לעשות כשהאווירה נעשתה עכורה כל כך בן רגע?