גופו כבד מעייפות ממש עד לקצות האצבעות. החדר חשוך ודומם, ובכל זאת הוא שוכב במיטה ערני לחלוטין. הוא מת להירדם ולא ברור לו למה הוא לא מצליח. אולי בגלל הרעש הבלתי פוסק מתחנת האחיות הסמוכה, או הכאב ההולם ברגליים, או המחשבות המטרידות שלא משחררות אותו, לא נותנות לו מנוחה. הוא מושיט יד ללואי שלו, אבל אין כלום מאלה-לי. היא לא ענתה לשלוש ההודעות ששלח לה מאז עזבה את בית החולים; כנראה ישנה.

הוא נושם עמוק, מתכווץ מכאב כשנזכר בצלעותיו הסדוקות, ועובר בראש על התסמינים לזעזוע מוח שהרופא מנה באוזניו לפני שהלך. נדמה לו שהוא לא מציג אף אחד מהם ובכל מקרה האחיות משגיחות עליו כמו נץ. מדי פעם אחת מהן מציצה אל תוך החדר, כנראה קיבלו את אותן הוראות מהרופא. מה הפלא שהוא לא מצליח להירדם.

אולי הגיע הזמן להתעמת עם הפיל האישי שלו בחדר. יותר נכון להשלים עם קיומו. הוא יודע שהם כולם מצפים ממנו להיות הרוס למשמע האבחנה הרפואית שקיבל, ההשלכות שלה על העתיד שלו, אבל האמת היא שהוא לא, לא ממש. כבר היה לו די זמן להתכונן נפשית. בתוך תוכו הוא מכין את עצמו פחות או יותר מהיום בו אלפי יצא במקומו למחנה האימונים של האן-בי-איי. כבר אז הרגיש את הקריירה המקצועית חומקת ממנו, הבין שאולי זה לא מה שהוא רוצה לעשות לשארית חייו. ככל שחשף צדדים בעבודתו של נפתלי והתנסה בה מקרוב, חשב שאולי קריירה כזאת תתאים לו יותר, במוסד או אולי בדיפלומטיה, אבל הן אף פעם לא היו מעבר למחשבות, כאילו חשש לאכזב מישהו בכך שישאף למשהו מעבר ללהיות עילוי בכדורסל. אבל איך אמר לאלה-לי כשרק התחיל כל הטירוף הזה? כל החיים עשה מה שמצפים ממנו. אולי הגיע הזמן להתחיל לעשות למען עצמו כשעוד יש זמן לחרטות; אולי היה זקוק לטלטלה המוחשית הזאת מהיקום כדי להודות בינו לבין עצמו שהוא לא במסלול הנכון.

קול רחש נשמע, ואז אנחה. הוא ממצמץ אל תוך החשכה, רואה את יפתח מטה את ראשו לעברו ומביט בו בעיניים אפופות שינה. "מה נהיה?" שואל יפתח; הוא אפילו נשמע מעוך.

"סתם. כלום."

"אל תגיד לי כלום, אני שומע אותך חושב."

בדיוק מה שחסר לו עכשיו. כאילו הבדיקה הבלתי פוסקת של האחיות לא מעיקה מספיק. "לך לישון, יפתח."

יפתח נאנח שוב ומושיט יד להדליק את האור. "מי ישן? כואב לי הכול."

"מבין אותך," הוא שומע את עצמו אומר. ברור שעד שסוף סוף שניהם מסכימים על משהו, אלה יהיו הנסיבות.

הם שוכבים בשתיקה דקה או שתיים, כל אחד מכונס במחשבות. כמו שיפתח שמע אותו חושב, הוא שומע אותו מהסס. לרגע הוא שוקל לבקש ממנו שיכבה את האור כדי שיוכל להעמיד פנים שהוא ישן. דווקא היה שמח לדבר עם מישהו, לשפוך את הלב, אולי זה יעזור לו לסדר את המחשבות; אבל הלוואי וזה היה כל אדם אחר, ממש כל אחד. אלה-לי, נטלי, אפילו רון. רק לא יפתח. נכון שדאג לו קודם ודרש בשלומו כשהתעורר, אבל האדרנלין התפוגג מאז, וכשהם נותרים רק שניהם בחדר הם אמנם עייפים מדי להתנצחויות אינפנטיליות, אבל המתיחות חוזרת לשרור בניהם כשהאחרים לא שם כדי לפוגג אותה.

"תקשיב," מתחיל יפתח לבסוף, וההיסוס עדיין נוכח בקולו. "אני יודע שזה יישמע לך כמו קלישאה, אבל הייתי איפה שאתה. ברגע שתשלים עם זה שזה הכול זמני, יהיה לך קל יותר להחלים."

הוא זוכר את יפתח בכיסא גלגלים, זוכר את התסכול שלו, וכמה מפחיד זה נראה מהצד, הידיעה שזה יכול היה להיות הוא, אם היה קצת פחות מרוכז בעצמו ויוצא למערה כפי שסיכמו; אז כשעוד חשב שמצפה לו קריירה מזהירה על הפרקט. "על החלק הזה בגלל לא חשבתי." וזה נכון. בתרחישים שיצר בראשו כבר דהר קדימה (הוא מניח שהוא עדיין בסוג של הכחשה), אבל המציאות היא שנכון לו שיקום ארוך בדרך להחלמה; לא משנה מה הוא מתכנן שיקרה בסופה.

"אתה הרי בכושר מעולה. אני בטוח שתצא מזה מהר מאוד. ובכלל, אולי הם טועים. הם רופאים, זה הרי התפקיד שלהם, להציג את התרחיש הגרוע ביותר. אולי כן תחזור לשחק."

"לא בטוח שאני רוצה בכלל." זאת הפעם הראשונה שהוא מודה בזה בקול רם. אפילו לא התכוון לעשות זאת, המילים פשוט פרצו החוצה. אולי הגיע הזמן.

"וואו." ההפתעה ברורה בקולו של יפתח. "זה... חדש."

"לא יודע, בזמן האחרון התחלתי לחשוב ש... אולי יש בי יותר מזה. אז אולי זה סימן."

"לא הקשבתי להסבר של הרופא קודם, התפלספות היא אחד התסמינים של זעזוע מוח? לקרוא לאחות?"

"מצחיק." הוא מזעיף פנים, אבל ההבעה המבודחת על פניו של יפתח ידידותית באופן מפתיע.

"בכל אופן, מה שתצטרך, בגרויות, פיזיותרפיה... תרגיש חופשי."

זה רמז יותר מאשר הצעה מפורשת, אבל כך או כך זה תופס אותו די בהפתעה. גם ראה את המבטים שאימא של יפתח נעצה בו; לא יכול שלא לתהות מה בדיוק היא יודעת. "למה? אני יודע שאתה לא סובל אותי."

"תתפלא, אבל אני דווקא מעריך אותך."

לרגע הוא חושב שאולי שמע לא טוב; אולי כל השיחה הזאת בכלל בראש שלו. "נראה לי שאצלך היו צריכים לבדוק תסמינים של זעזוע מוח," הוא לא יכול שלא לעקוץ.

יפתח מגחך, אבל ממשיך להסביר מבלי שיבקש ממנו אפילו. "אתה יריב ראוי. לפחות כשאתה לא מנסה לשחק מלוכלך. סתם חבל כשאתה כן עושה את זה, אגב, זה לא לרמה שלך."

"רשמתי לפניי," הוא מגלגל עיניים.

"וכי קודם כשאבא שלך רצה לדבר איתך לבד, לא היה לך אכפת שנשמע את האבחנה."

"הייתם יודעים ממילא בסוף, אז מה זה משנה?"

"אבל בעיקר כי… כשאלה-לי בחרה בי, יכולת להיות מעיק ולעשות לה סצנות ופרצופים, אבל שמרת מרחק."

הוא זוכר את הרגע בו השלים עם הפרדה, כאילו זה קרה אתמול. זוכר את החיבוק האחרון ביער, את הריקנות שבאה לאחר מכן; קיץ שלם בלעדיה. אולי שחרר אותה, אבל בשום שלב לא שחרר ממנה. גם לא כשהייתה לו הזדמנות להתחיל משהו חדש עם יובל. יפתח מדבר על הרגע הזה בהערצה, אבל איזו זכות הייתה לו למנוע ממנה ללכת אליו? לעמוד מהצד היה המעט שיכול היה לעשות אחרי שהרס במו ידיו את הדבר הכי טוב שקרה לו.

"לא כל אחד היה מכבד את הבחירה שלה," ממשיך יפתח, ואז מישיר אליו מבט. "אני לא עשיתי את זה. לא אז ולא הפעם."

"אם אנחנו כבר בעניין של לפתוח הכול, באמת התנהגת כמו אידיוט אז." הוא די בטוח שזה מה שהתחיל הכול, שיפתח גרם לאלה-לי להרגיש כל כך אשמה על הבחירה שעשתה, עד כדי כך שהיא פירשה אותה כרגשות שעוד נותרו לה כלפיו. אבל אולי הוא סתם מחפש תירוצים והוא באמת האשם היחידי באיך שזה נגמר.

"תאמין לי שאני יודע."

"אם זה מנחם אותך, אז גם אני." יפתח מרים גבה בבלבול. "התנהגתי כמו אידיוט. עשיתי כמה דברים שאני לא גאה בהם." הוא לא יסלח לעצמו על ההודעה שמחק לה, על זה שהסתיר ממנה. אולי אם היה מגלה לה קודם, עוד אפשר היה להציל. אבל אולי גם זה סתם תירוץ. ובתכלס זה בכלל לא משנה יותר; הוא הרי זכה בה בחזרה.

"כשאמרת לפני כמה ימים שאני מקנא – "

"לא באמת התכוונתי לזה, סתם עלית לי על העצבים."

צל של חיוך חולף על שפתיו של יפתח, אבל אז הוא מרצין שוב. "אבל אולי היה בזה משהו."

הוא מהסס, אבל ממש לרגע. מי יודע מתי תהיה לו שוב הזדמנות כזאת. "אני יודע שאתה עדיין אוהב אותה."

"נכון," משיב יפתח; אפילו לא מנסה להכחיש. "וסביר להניח שזה לא יעבור לי בזמן הקרוב. אבל זה לא משנה את העובדה שהיא בחרה בך. שאתם טובים יחד. אז הפעם אני אנסה לעשות את הדבר הבוגר. את מה שעשית אתה."

"זה לא פשוט כמו שזה נראה," הוא שומע את עצמו מתוודה.

"אולי, אבל אני חייב את זה לשניכם. אולי גם לעצמי. מה גם ש... אתה הרבה יותר נחמד כשאתם יחד. היא ממתנת אותך."

"אני זוכר את זה אחרת," הוא אומר בקצרה. אולי פעם יהיה מסוגל להרחיב. היא כנראה לא סיפרה לו איך היה תוקפני ודוחה כלפיה. הוא לא גאה בזה, היה נותן הכול כדי למחוק או לתקן. אבל בעצם דווקא יש דרך לכפר. צעד ראשון. הוא יודע שזה ישמח אותה. "אולי... נפתח דף חדש?"

יפתח ממצמץ בהפתעה. "לא הבנתי."

"אנחנו מסיימים את הלימודים בעוד כמה שבועות. לפחות נסיים בטוב? כאילו, אם כבר הודית שאתה מעריך אותי, אולי עדיף שיהיה כחבר ולא כיריב?" יפתח נועץ מבט בקיר שמולם. הוא לא אומר דבר, אבל הוא יודע ששמע אותו. מרגע לרגע הוא בטוח בצדקת הרעיון שלו, אז הוא ממשיך ללחוץ, יודע שזה שווה את זה. "אם ספי שחל יכול לשקול הסכם שלום עם נוביה, לא נראה לך שבינינו זה אמור להיות קצת יותר פשוט?"

מבטו של יפתח הופך מהורהר. "גם ככה יש לי תחושה שאתה עומד להתנחל אצלנו במועדון," הוא אומר לאט, כאילו מנסה למצוא היגיון ברעיון.

"סוג של הזמנת אותי בלי להתכוון," הוא מזכיר לו. "הצעת לעזור לי בבגרויות."

"נראה לי שלא חשבתי על זה עד הסוף." יפתח משתתק, מביט שוב בקיר, שקוע במחשבות. השתיקה מתארכת עד כדי כך שלרגע הוא בטוח שנרדם.

"אז מה אתה אומר?" הוא שואל, התעקשות אחרונה. יפתח עדיין משתהה. הוא כבר עומד לוותר, ואז –

"אולי זה לא רעיון גרוע. אנחנו גם לא קפטנים יותר, אז אין ממש טעם ביריבות הזאת. חוץ מזה, תמיד אפשר לטעון שסבלנו מזעזוע מוח, אה?"

הוא מגחך, ואז מקלל כשכאב חד עובר בצלעותיו. יפתח ממלמל התנצלות. הם מביטים זה בזה, ולמרות שאף אחד מהם לא אומר את זה, הוא מרגיש שנוצרה בניהם הבנה חדשה.

"אני שמח שדיברנו," הוא אומר ליפתח. "לא יודע, מרגיש הקלה כזאת."

"כן, גם אני. בוא ננסה לזכור את זה בפעם הבאה שאתה מדביק אותי לקיר."

"אה, זה פשוט. אל תיתן לי סיבות להדביק אותך לקיר."