כשנטלי ולואיס עומדים לצאת לכיוון החממה, היא מציעה ללוות אותם לרכב, ואביה מצטרף אליה אחרי מבט אחד נוקב מאמה. לא ברור לה למה. זה לא שהיא תברח איתם לחממה פתאום; הרי כל מה שהיא רוצה נמצא ממש כאן בחדר הזה. ובכל זאת היא נואשת לצאת משם לרגע, לנשום אוויר נקי, להימלט מהמבטים המאשימים שמגניבה אליה אימא של יפתח כשהיא חושבת שהיא לא שמה לב. אין לה מושג כמה היא יודעת, מה הוא סיפר לה, אבל זה ברור שהבינה מי הנפשות הפועלות, ושלא מוצא חן בעיניה שעזבה את בנה לטובת האקס שלה. תכלס, היא לא באמת יכולה להאשים אותה. בטח לא בנסיבות הנוכחיות.
נטלי והיא נפרדות בחיבוק ארוך, וזה מרגיש כמעט כמו חוויה חוץ גופית כשהיא נזכרת בהתחלה הרעועה של שתיהן, ובמה שקרה ממש לא מזמן כששיקרה לה כדי שתושפל מול יפתח (עדיין מזועזעת מעצמה שעשתה את זה). אבל היום שעברו שינה אותן. היא מרגישה כאילו התבגרה בעשרות שנים. זה מזכיר לה את הימים הראשונים של שיתוף הפעולה שלה ושל דניאל, ימי טרום גלפאגוס, כשהיה די במבט חטוף אחד כדי להיזכר שהם בדבר הזה יחד ושלא משנה מה, זה תמיד יחבר בניהם מעכשיו והלאה. כשהיא מרפה מנטלי לבסוף, היא רואה את אותן התחושות בדיוק משתקפות בעיניה.
לואיס מסרב להצעה של אביה להעביר אצלם את הלילה; רק רוצה להחזיר את נטלי הביתה, להרגיע את התלמידים שנותרו מאחור. היא שמחה לראות שהרפה מהכעס שהפגין כלפי נטלי בחודשים האחרונים. כנראה שככה זה כשמסתכלים למוות ישר בעיניים.
בדרך חזרה לחדר היא עוד מנסה לשכנע את אבא שלה להרשות לה להישאר בבית החולים עם דניאל ועם יפתח, אבל כשהם מצטרפים שוב לכולם, הרופא וההורים עושים נגדה יד אחת. אימא שלה מבהירה לה בלחישה נחושה שזה או הביתה או אל בית המרגוע, אז היא בולעת כל מחאה נוספת והולכת אחריהם בצייתנות כשהם עוזבים לבסוף, וגם נפרדת מהלואי שאמה מתעקשת להשאיר אצלה למשך הלילה.
גם כשהאדרנלין מתפוגג לבסוף היא מתקשה להירדם, חושבת על מה שסיפר להם נפתלי ועל ההשלכות, לא רק מבחינת דניאל, אלא מבחינת שניהם. היא בכלל לא חושבת על תקופת השיקום כי על זה היא יודעת שיתגברו. הוא כבר למוד ניסיון והיא יודעת שגם אם יתנער ממנה יש מספיק אנשים שיהיו שם בשבילו. מה שיקרה לאחר מכן הוא מה שמטריד אותה. היא זוכרת איך הוא היה אז, כשכל הפסד פעוט הדליק אותו. היא נפרדה ממנו לא רק כי שיקר לה, אלא כי כל הרעל הזה עשה לה לא טוב, לשניהם. אז מה יהיה עכשיו? אם הוא לא כשיר לחלוטין לשחק, הוא יאבד את זה והיא תאבד אותו? ככה באמת זה יסתיים, אחרי כל מה שעברו כדי למצוא שוב זה את זה?
לתדהמתה, היא שוקעת בשינה כל כך עמוקה שכשהיא מתעוררת כבר כמעט צהריים. אחרי מקלחת היא כבר מרגישה הרבה יותר כמו עצמה. זאת הקלה עצומה להשאיר מאחור את מדי סוכנות החלל, את ריח בית החולים. היא אפילו לא לובשת חולצת עורבים. ליום אחד, בא לה להיות סתם אלה-לי רשף, גם אם לעולם לא תחזור להיות מי שהייתה לפני שליוותה את אלפי לבית הספר למנהיגים על שפת הכנרת.
היא עוצרת על המדרגה העליונה; נדמה לה שהיא שומעת את אבא שלה. הייתה בטוחה שחזר אל קארין אחרי שהקפיץ אותן הביתה אמש. היא יודעת שזה לא משנה את המציאות, אבל רק לרגע אחד נעים להתרפק על העבר כאילו שעניין הגירושים של הוריה הוא לא עובדה מוגמרת.
"אז זה מה שצריך כדי לגרום לכם להיות יחד באותו החדר?" היא עוקצת. שניהם מרימים את מבטם אליה, והיא לא יודעת אם הבעתם המופתעת היא בגלל שלא ציפו לה, או בגלל השאלה (שאף אחד מהם לא טורח לענות עליה).
"איך ישנת, ללי?" שואל אביה כשהיא מתיישבת לידו. אימא שלה מניחה מולה ספל תה צמחים ואותה שאלה נשקפת במבטה.
"אפשר קפה במקום?" היא שואלת בהיסוס, עדיין זוכרת איך התפרצה על אמה ערב קודם לכן כשסירבה להחזיר לה את הלואי. אמה מהנהנת וחוזרת אל השיש. "סליחה על אתמול. צדקתם, זה לא היה רעיון טוב להישאר שם. באמת הייתי צריכה לישון."
"אז זה מה שצריך כדי לגרום לך להודות שאנחנו צודקים לפעמים?" שואלת אמה כשמניחה מולה ספל חדש. היא אפילו לא מנסה להסוות את הסיפוק במבטה.
היא מחייכת במבוכה. "אחד-אפס, אימא. תודה." היא מקרבת את הספל אל פיה; מציצה בהם מעל שוליו כשהאדים מחממים את פניה. "אפשר את הלואי שלי בחזרה?"
"לאט-לאט, ללי, תתאפסי על עצמך קודם. כל השאר יחכה."
היא לוקחת נשימה עמוקה, מאלצת את עצמה לא להתרגז, יודעת שהם עושים את זה לטובתה. "שמעתם משהו מבית החולים?"
"אימא דיברה עם ההורים של יפתח. עושה רושם שהלילה עבר בסדר. כבר מדברים איתו על שחרור."
"ודניאל?"
"זה ייקח קצת יותר זמן כנראה. אבל ככל הנראה אפשר לשלול זעזוע מוח, אז זאת התחלה טובה."
"קודם תאכלי משהו ואז נקפיץ אותך בחזרה לשם," אמה עונה על השאלה האילמת בעיניה. היא רואה שאין שום טעם להתווכח ומבינה להפתעתה שהיא באמת רעבה. היא מקשיבה בחצי אוזן לסיפור של אביה על השיחות שכבר ניהלו על הבוקר עם ספי שחל ועם עומאר מנוביה, לשמועות על צל"ש, על הדלקת משואה ביום העצמאות. על ההצעה של לואיס לשכן את דניאל בחדר הישן של רובי כדי שיוכל להעביר שם את תקופת השיקום שנכונה לו ולהיות עם חבריו את השבועות האחרונים ללימודים. הכול עובר לידה; כל מה שהיא חושבת עליו הוא שלוש מילים. הלילה עבר בסדר. לא יכלה לבקש חדשות טובות יותר.
היא קצת בהלם כשהיא מבינה שאביה לא מתכוון להיכנס איתה לבית החולים, שהוא בוטח בה מספיק כדי לשחרר סוף סוף. אבל מניחה שגם הוא להוט לחזור לקארין, לא ראה אותה פחות או יותר מאז שהתחיל כל הסיוט הזה. רגע לפני שהם נפרדים הוא מושיט לה את הלואי שלה ואומר לה שיהיה בקשר יותר מאוחר. בשנייה שהיא מדליקה אותו היא מותקפת צפצופים של עשרות הודעות נכנסות ומגחכת לעצמה, לרגע לא בטוחה איפה להתחיל. היא עוצרת לסמס לאלפי שהיא בסדר ולהשיב להודעה מנטלי, ואז צועדת פנימה בנחישות. יש משהו משחרר בעצמאות הפתאומית שניחתה עליה, אבל היא לא עוצרת על מנת להתרפק עליה.
היא שומעת את זה עוד מהמסדרון ונעצרת לרגע, חושבת שאולי החליפו להם חדר ולא נאמר לה. אבל ככל שהיא מתקרבת, הקולות שבוקעים מהחדר נשמעים דומים יותר ויותר לקולות החברים שלה, ואת הצעדים האחרונים אל תוך החדר היא כבר עושה באיטיות זהירה, מציצה פנימה בהיסוס. אבל אלה באמת דניאל ויפתח שעדיין מגחכים על משהו שאחד מהם אמר. אם לא הייתה יודעת בדיוק מה נעשה מאחורי הקלעים, הייתה חושבת שהם החברים הכי טובים מאז ומעולם. החיוך על פניו של דניאל נראה כאוב, אבל לפחות הוא מחייך, גם אם הוא עדיין מרותק למיטה. זו הקלה לראות את יפתח מחוץ למיטה; הוא יושב על כורסה ליד המיטה של דניאל, יד אחת נתונה בסד, אבל שניהם נראים הרבה יותר טוב, אפילו התגלחו.
יפתח מבחין בה ראשון וכמעט מזנק ממקומו. "היי, רשף! סוף סוף נזכרת בקיומנו?"
"פחות או יותר נעלו אותי בחדר וזרקו את המפתחות," היא עונה, מבטה נע מאחד לשני. "הכול… בסדר פה?"
"הכול מעולה. בואי אליי, התגעגעתי," אומר דניאל. היא מהססת שנייה, זורקת מבט ביפתח לפני שהיא רוכנת לנשק אותו. "שלחתי לך בערך מאתיים הודעות מהבוקר."
"אני יודעת, הלואי שלי נלקח בשבי." היא מאתרת כורסה נוספת בפינת החדר וגוררת אותה קרוב לעברה השני של המיטה, לא לפני שהיא נעצרת לפרוע את שערו של יפתח, שמסלק את ידה בצחוק. "אז מה, איך אתם? אמרו לי שאתה כנראה משתחרר," היא אומרת לו.
"כן, שמעתי משהו כזה," הוא משיב. "בדיוק ניסינו לחשוב איך מגייסים את החבר'ה למשימת חילוץ כדי שדניאל לא יישאר פה גלמוד." לפני שהיא בכלל מספיקה לעכל את המילים, הוא מוסיף, "את רעבה? ההורים שלי הביאו לנו מלא אוכל."
"אימא שלו אופה עוגיות סוף הדרך," אומר דניאל. היא מביטה בניהם המומה, חצי מחכה לפאנץ' ליין שלא מגיע. "ללי?" היא ממצמצת; דניאל מביט בה כאילו יצאה מדעתה. "מה יש לך?"
"מה יש לי? מה יש לכם?"
הם מחייכים אליה נבוכים. "סוג של הגענו למסקנה שאם אפשר לחיות בשלום עם נוביה…" מתחיל דניאל.
"נשרים ועורבים מסרבים להיות אויבים," משלים יפתח; הוא ודניאל מחליפים מבט.
היא בוהה בשניהם בהפתעה; הם נראים רציניים לגמרי. כל הסיטואציה הזויה לה מדי. "הבנתי. אני עדיין ישנה, נכון?"
"קורעת," דניאל מגלגל עיניים ולוחץ את ידה. הבעתו הופכת רצינית. היא אמנם אוהבת את דניאל הרציני, אבל עדיין מוזר לה לראות אותו ככה. "היה לנו לילה לבן. דיברנו. המון. בואי נגיד שהגענו לכמה תובנות מעניינות."
הוא לא מנדב יותר מדי מידע, אבל די להציץ בפרצופים שלהם כדי להבין שהיו שם חתיכת חילופי דברים. "וואו. מדהים. וכל מה שהיה צריך זה שתהיו על סף מוות."
"עדיף מאוחר מלעולם לא," מציין יפתח.
"אז אני מבינה שרק אני נכנסתי לסרטים בגלל האבחנה הרפואית שלך ואתה סבבה לגמרי עם זה?" היא שואלת את דניאל, מרגישה טיפשה שזה הטריד אותה כל כך. אין לה בעיה לשאול ליד יפתח; הרי לדניאל לא הייתה בעיה שישמע את האבחנה אתמול. מה גם שעושה רושם שהם הפכו לחברי נפש בן לילה.
"לא הייתי אומר סבבה לגמרי, אבל אפשר לומר שכבר יש לי כמה כיוונים אחרים." הוא מחליף עוד מבט עם יפתח, אבל לא מרחיב. כל האחווה הפתאומית הזאת קצת עוכרת שלווה.
"נו, מה? דברו."
"מילאנו לו טופס מועמדות למוסד," אומר יפתח בפנים חתומות.
"עשיתם מה?" לרגע היא לא בטוחה אם הם רציניים או לא. היא קמה לבחון את הטבלה הקבועה בקצה המיטה של דניאל, אבל לא מוצאת שם את מה שהיא מחפשת. היא מרימה את מבטה אל שניהם. "תראו לי את משככי הכאבים שנותנים לכם."
"קחי עוגייה, רשף, הכול בסדר."
"אנחנו הכי בסדר שהיינו הרבה זמן," מרגיע אותה דניאל, וכשהוא מבזיק לעברה חיוך שומר סוד היא יודעת שהייתה אמורה לזהות את המילים שהיא עצמה אמרה אז כשחזרו מנוביה. "אני לא בטוח שמישהו בכלל ישקול מועמדות של הבן של מישהי שבגדה במדינה..."
"די עם זה, נו. יותר מפיצית על מה שאימא שלך עשתה," אומר יפתח, והיא בהלם שזה מגיע ממישהו שעוד הזכיר לו את מעשיה של ג'ודי בכל הזדמנות כששיתפו יחד פעולה במעבדה הישנה. היא מתכוונת להעיר על זה, אבל עושה את הטעות של לנגוס בעוגייה קודם, וכל מחשבה הגיונית נשכחת ממנה בשנייה.
"אומייגד מה זה," היא ממלמלת כששוקולד ומרשמלו נמסים לה בפה, מגיעה איכשהו בחזרה לכורסה וצונחת עליה.
"נכון? רק בשביל זה היה שווה לרסק את שתי הרגליים," אומר דניאל ויפתח מושיט לו עוד עוגייה בלי שהוא בכלל צריך לבקש. "פייר, בהתחלה חשבתי שהן מורעלות. ראית איך אימא שלו הסתכלה על שנינו אתמול? לכלכת עלינו רציני, אה?"
נראה שעל זה לא הספיקו לדבר במהלך הלילה. יפתח נראה נבוך; נדמה לה שלחייו מאדימות. "היא מגוננת, מה אני יכול לעשות. חושבת שרשף עשתה את טעות חייה כשנפרדה ממני."
"סליחה? זה היה לגמרי הדדי," היא מוחה, אבל לא יכולה שלא לחייך. רק לפני כמה שעות חשבה שאיבדה את שניהם; מרגיש לה הזוי לנהל שיחה רגילה לגמרי כאילו לא הצילו את המדינה לפני שנייה וחצי בערך.
"יש מצב שלא ככה סיפרתי את זה," הוא מבזיק לעברה חיוך עקום, שמתחלף בהבעה מתגוננת כשהיא יורה בו מבט. "טוב, בסדר, אני אדבר איתה."
"כדאי, כי יש לנו מספיק אש מאימא של דניאל, תודה רבה," היא נזכרת בביקור האחרון של ג'ודי בחממה ונרעדת. מכל כך הרבה סיבות. האצבעות של דניאל בקושי מספיקות לרפרף על ידה כשהלואי שלה מצפצף. "שנייה, זו נטלי," היא אומרת ומקלידה תשובה. רק כשהיא מניחה את הלואי בצד היא קולטת ששניהם בוהים בה בתדהמה. "מה?"
"הייתי אומר שמתחת לאף שלנו התרחש פיוס היסטורי אפילו יותר משלנו," מקנטר דניאל, והיא מרגישה איך היא מסמיקה. "כל מה שהיה צריך זה שנהיה על סף מוות?"
"אני אוסרת עליכם להיות שוב על סף מוות. נראה לי שלגמרי מיצינו את זה."
"מיצינו, הכי מיצינו," מסכים דניאל.
"אבל מה נעשה במקום?" שואל יפתח.
"נקים אותו על הרגליים," היא משיבה, מהנהנת אל עבר דניאל.
"זה כבר בטיפול. בנינו תוכנית אימונים שלמה. אפילו דיברנו כבר עם גרשון."
"מה יהיה? אני מרגישה ממש מיותרת." היא מתחילה לקום ממקומה; דניאל מגיב במהירות מרשימה יחסית למצבו, אוחז בידה ומושיב אותה חזרה.
"את לא הולכת לשום מקום." הוא מרים את ידיהם המשולבות ומצמיד אותן אל שפתיו. "תזכרי מה הבטחת לי."
הלואי שלה מצפצף שוב. דניאל נאלץ לשחרר את ידה והיא שולפת אותו שוב. "יש עוד מהעוגיות האלה?"
"רק מה שנשאר בקופסה הזאת," משיב יפתח, "למה?"
"כי אולי כדאי שתחביא אותן. נטלי עוד רגע כאן, והיא לא לבד."
יפתח ודניאל מחליפים מבט מבוהל שגורם לה לפרוץ בצחוק – הצליל מבהיל אותה; לא זוכרת מתי צחקה ככה. במהירות מרשימה יחסית לעובדה שיש לו יד אחת מתפקדת הוא מספיק לתחוב את הקופסה לתיק פתוח לצד הכורסה שלו כשנטלי, רון, מתי ודינה נכנסים ובבת אחת החדר מתמלא קולות צחוק, בלונים ופתקי החלמה מהירה. הראייה היחידה לאירועי 24 השעות האחרונות היא חדר בית החולים שהם מצטופפים בו, אבל כשהיא מביטה סביבה, ידה שוב אחוזה בידו של דניאל, היא מרגישה כמו אדם שונה לחלוטין מזו שיצאה מהמעבורת ברגליים כושלות. לפחות עד סוף השנה תשמח להיות רק היא בלי להציל אף אחד, בלי לדבר על שלום, בלי שיקראו לה גיבורה או השראה.
"הכול טוב, יפה?" היא ממצמצת; השאלה עדיין נוכחת במבטו של דניאל. האחרים מביטים בה גם הם בשאלה.
"כן. סתם. אני מתה עליכם." היא מחייכת מבעד למסך של דמעות, שונות לחלוטין מאלה ששיתקו אותה יום קודם לכן. היא מרגישה את ידה של דינה על כתפה. נטלי מחייכת אליה בעידוד.
דניאל ויפתח מחליפים מבט מבודח ואומרים בו זמנית, "זעזוע מוח."
שיצחקו עד מחר. היא מבחינתה נמצאת בדיוק איפה שהיא רוצה להיות. ממש כאן.