חוזרים לחממה
זה מתחיל הכי בצחוק, משיחה של שני חברים משועממים ערב אחד בינואר. באורח נס הלו"ז של שניהם מתואם, מה שקורה רק לעתים נדירות באחרונה. מתי והוא יושבים במרפסת הדירה שלו למרות שקפוא בחוץ. על השולחן בניהם מונחים קומקום שהכיל את אחת החליטות של מתי וצלחת עוגיות תמרים שרותי, הקשישה מקומת הקרקע, נהגה לשלוח להם בכל פעם שעזרו לה לתקן דברים. ריח הגשם שירד שעה קודם לכן עדיין נישא באוויר.
בכל פעם שהביט במתי, הוא הרגיש צורך לצבוט את עצמו. מי היה מאמין אז שמכולם, לא רק שהוא יישאר בקשר דווקא איתו, אלא שהם יהפכו לחברים הכי טובים? דרכיהם נפגשו שוב בצבא, כשהפציעה שספג ביום בו חוסל זאב נאמן שללה אפשרות של שירות צבאי קרבי, והוא מצא את עצמו מפקד ביחידת המודיעין המובחרת שמתי אותר לשרת בה. אבל גם בתקופות בהן ניתק הקשר, נסיבות החיים החזירו אותם זה אל זה שוב ושוב עד שאי אפשר היה להתעלם מהסימנים. פחות או יותר כמו שקרה לו עם אלה-לי.
"היא הייתה אוהבת את זה," מתי נאנח בדרמטיות, עוצר לעוד לגימה מהתה שלו. "את הגשם."
"היא נסעה לכמה חודשים, מתי, היא לא מתה."
"חס וחלילה, אל תגיד דברים כאלה."
"אתה התחלת," הוא מושך בכתפיו, דעתו מוסחת לרגע על ידי העננים הקטנים שבקעו מפיו כשדיבר. הוא מושיט יד לעוד עוגייה, אבל לא נוגס בה. מבטו מהורהר. "אבל כן, אה?"
לא, היא לא מתה, אבל ההיעדרות שלה מורגשת בכל פינה. ובכל פעם שהמחשבה הזאת מכה בו הוא מזכיר לעצמו את המנטרה הקבועה. זה רק לעוד כמה חודשים. באפריל היא כבר בבית. אולי עד שהיא תחזור הוא כבר יאמין בזה.
עשר שנים חלפו מאז החממה, מאז שהבטיחה לא לעזוב אותו יותר, והוא הבטיח שלא ייתן לה. הם לא היו יחד לאורך כל העשור, נשארו חברים קרובים גם כשיצאו עם אחרים, אבל בסופו של דבר תמיד מצאו את עצמם חוזרים זה לזה, וקצת אחרי שהשתחרר מהצבא הם פשוט הפסיקו להילחם בזה יותר. כשעבר לגור בתל אביב בדירה שהתפנתה לאחר מות סבתו, אימא של נפתלי, היא ומתי, שכבר עבדו יחד, עברו להתגורר באותו הבניין, קומה מתחתיו. כמו סיטקום נדוש, היא נהגה לצחוק, והוא הזכיר לה שאפשר היה אחרת, שהיא יכלה פשוט לגור איתו. לזה היא סירבה בתוקף, וכמובן שסיבות לא חסרו לה. היא לא מוכנה לגור אצלו כמו איזו פרזיטית בלי לשלם על כלום, וככה היא תחלוק עם מתי את נטל שכר הדירה וגם תשמור עליו מעצמו (ועליה מעצמה, למען האמת). ווין-ווין. בטווח הרחוק לא היה לו ספק שהיא צודקת. הוא תהה אם היו שורדים יחד כל הזמן הזה אלמלא הדירה הנוספת הזאת, מפלט מבורך בכל פעם שנזקקו להפסקה זה מזה.
ככה גם מתי הפך לחלק בלתי נפרד מחייו. כשחזר מתי לעבוד בסוכנות החלל אחרי השירות הצבאי גילה שגם לאלה-לי הוצעה שם עבודה כשהשתחררה. היא הייתה רכזת החטיבה הצעירה והוא, שכבר עבד שם מאז שסיימו את הלימודים, בן טיפוחיו של בועז תבור. העובדה שהכירו קודם נוסף לכך שהיו הכי צעירים בסוכנות קירבה בניהם ברמה שאף אחד מהם לא ציפה לה. הבטחתי לדינה לשמור עליו, הזכירה לו איך נפרדו מדינה לפני שיצאה לחפש את עצמה בטיול רכבות באירופה. אני שומרת עליו ואתה שומר עלינו. בדיחות אבטחה לא חסרו לשלושתם. ככה זה כשאתה ראש מחלקת אבטחה בשגרירות נוביה.
זה באמת הרגיש כמו סיטקום נדוש הרבה פעמים. היה נדמה שהם חיים בשתי הדירות במקביל, עד כדי כך שלפעמים לא זכרו מי ישן איפה בסופו של יום. הוא עזר למתי ללמוד לבחינות, ומתי ניסה ללמד אותו שחמט. וכל הזמן הזה אלה-לי הייתה נדה בראשה בחוסר אמונה, מעמידה פני מזועזעת, לא מבינה מה זה הברומאנס הזה שמתרקם לה מול העיניים. אבל תכלס, היא אמרה לו לילה אחד, אם כבר אתה בוגד בי, הכי טוב שיהיה עם מתי. לזה אני מפרגנת. ואז היא נסעה להשתלמות מטעם סוכנות החלל וזה קירב בניהם עוד יותר. הוא הלך עם מתי לארוחות שישי אצל ההורים שלו בפתח תקווה, ומתי בא איתו להפלגות ביאכטה של נפתלי. הם למדו לבשל יחד ונשבעו לא לספר לאיש על הגילטי פלז׳ר החדש שלהם – טלנובלות מקסיקניות אל תוך הלילה.
"אוף, שתחזור כבר," הוא ממלמל, עוקב במבטו אחרי מטוס גבוה בשמים שעושה את דרכו לארץ לא נודעת. אפילו רותי השכנה תהתה איפה המיידלע היפה שגרה איתו היום כשנתנה לו את העוגיות, חשבה שאולי נפרדו.
"למה בעצם… טוב, לא חשוב."
"למה מה?"
"לא חשוב. לא אמרתי כלום."
"נו, דבר, מתי, אתה יודע שמטריף אותי כשאתה לא מסיים משפטים." הוא קולט שהעוגייה עדיין בידו ותוחב אותה אל פיו בהיסח הדעת.
"סתם, רק… אתם הרי המון זמן ביחד. למה אתם לא מתחתנים בעצם?"
השאלה נוחתת עליו בפתאומיות מוחלטת; לוקח איזה רגע עד שהעוגייה מחליקה במורד הגרון. כשהוא מתאושש, הוא מושיט את ידו אל עבר הספל של מתי ומרחרח אותו. "בטוח שזה תה, מתתיהו? מה נהיה?"
"נו, ידעתי שתגיב ככה. אתה לחצת עליי לדבר, שיהיה רשום."
"רשום, רשום," הוא רוטן. הוא עדיין מרגיש בנוכחות העוגייה, לוגם מהספל שלו, מנסה להסדיר נשימה. שתיקה משתררת. עוד מטוס חולף בשמים. מה הוא לא היה נותן כדי להיות שם, בדרך לניו יורק, בדרך אליה.
למה אתם לא מתחתנים בעצם?
באמת למה?
הוא מזדקף בכיסא. מתי נדרך, מביט בו בשאלה. "אתה צודק."
"מה?" ממצמץ מתי, מבולבל.
"מתי," הוא אומר באיטיות כשהרעיון שרק נקלט במוחו התחיל ללבוש צורה במהירות מפחידה. "אני אציע לאלה-לי נישואים."
"את תציעי למי נישואים?"
"דינה, אני יודעת ששמעת אותי, נו," נאנחת אלה-לי בחוסר סבלנות. מה לא הייתה נותנת כדי שדינה תהיה שם איתה, בדירה הזעירה של אלפי בניו יורק שהרגישה ריקה כפליים בימים גשומים כאלה. זה היה כל כך צפוי שדווקא כשהיא מגיעה להשתלמות באוניברסיטת ניו יורק, אלפי ייסע לטורניר בסיאטל. היא לא ראתה את אחיה מאז החגים. היא בכלל לא זוכרת מתי ראתה את דינה שלא בשיחת וידאו. מאז שעברה לקהילת אמנים בצפון הן כמעט לא נפגשות. היא נראית כל כך מטושטשת דרך מסך המחשב, מנסה לא להיראות המומה מדי מההכרזה שלה.
"לדניאל, הבחור המקסים מהנשרים?"
נוסטלגיה שוטפת אותה למשמע הכינוי הישן. היא מנידה בראשה. "אני יודעת שזה דבילי..."
"זה לא דבילי בכלל. סתם פתאומי."
"פתאומי? עשר שנים, דינה. יותר."
"תכלס," אומרת דינה. היא נראית מהורהרת. "מאיפה זה בא פתאום אבל?"
"משהו שסופי אמרה לי ולא יוצא לי מהראש." היה נעים לדעת שסופי נמצאת במרחק כמה תחנות ברכבת התחתית, הכתבת לענייני או"ם הצעירה ביותר מטעם ערוץ החדשות, אימת הפוליטיקאים, חושפת שחיתויות על בסיס יומי כמעט, לא רואה את מיקי סיון ממטר. כשנפגשו כמה ימים קודם לכן, סופי סיפרה לה על קולגה שהציעה נישואים לבן הזוג שלה. ולמה לא בעצם, נכון? שאלה. אנחנו לא בימי הביניים. וכשחזרה לדירה של אלפי זה הכה בה. למה לא באמת?
"אז סופי יודעת?"
"נראה לך?" המחשבה מעבירה בה רעד. "חסר לי שהיא תספר לנטלי ונטלי תספר את זה לו, או יותר גרוע, לאימא שלי. וגם את. אף מילה לנטלי. או למתי."
"השתגעת? למתי? אני צריכה שהוא יקבל התקף לב בשלט רחוק? חוץ מזה, עם מה שאת מספרת לי, כדאי שתעשי את זה מהר לפני שמתי יגנוב לך אותו."
אבל הבדיחה עוברת לידה. עם כל רגע שחולף היא שלמה יותר עם ההחלטה שלה, נחושה יותר. "אני באמת הולכת לעשות את זה, דינה."
"לכי על זה, אני הכי מפרגנת. אבל חשבתי שאת חוזרת רק באביב."
"אני באה לכנס המחזור."
"אמיתי?"
"באמת נראה לך שאפסיד אתגר ניווט? אבל זאת אמורה להיות הפתעה. רק אימא שלי ונטלי יודעות."
"את וההפתעות שלך," רוטנת דינה, אבל לא מצליחה להסתיר את חיוכה. "יש לך מזל שאני מתה מגעגועים."
לא משנה כמה שבועות גרה לבדה אצל אלפי, עדיין מוזר לה להתכונן לשינה, לדעת שהיא לגמרי לבד. קשה לה להחליט למי היא מתגעגעת יותר; האפשרויות רבות מדי. ההורים שלה. אלפי. אדם, הבן של אביה ושל קארין שעלה השנה לכיתה א' והיא לא שם לעזור לו בשיעורים כמו שהבטיחה. דינה. מתי. דניאל.
מאז ומתמיד התקשתה כשדניאל לא בסביבה. כולם אולי ראו בה גיבורה, אבל השנה האחרונה בחממה הותירה בה צלקות. אריק, זאב, נוביה, המעבורת; היה ברור שאחרי כל אלה, היא כבר לא תהיה כמו פעם. את ההזיות החליפו חלומות זוועה שאמנם לא היו תכופים, אבל היא תמיד הייתה דרוכה לקראתם. כל הטיפולים שבעולם לא עזרו לה להרגיש יציבה כפי שהרגישה כשהוא לצדה. תמיד היה לו הכוח להשקיט את הטראומה, להכיל אותה בשביל שניהם. גם אם הייתה עולה לדירתו באמצע הלילה, מספיק שהיה חש בנוכחותה בחדר, אפילו מתוך שינה היה מסיט לאחור את השמיכה ואוסף אותה אל זרועותיו.
מאז שהגיעה לניו יורק, הכול השתנה. הימים היו מלאי פעילות; לפעמים כמעט לא זכרה שהוא לא איתה. אבל בלילה הזיכרונות הציפו אותה, ורק כשעצמה עיניים ודימתה לשמוע את תקתוקי המקלדת מהחדר של מתי, או להריח את סבון הרחצה של דניאל, היא הרגישה איך הדופק מתייצב, החרדות מתפוגגות. היא מעבירה את הזרת על קעקוע הנשר הזעיר על פרק כף ידה, חושבת על קעקוע העורב על פרק כף ידו של דניאל. זה רק לעוד כמה חודשים, היא מזכירה לעצמה. באפריל היא כבר בבית.
יומיים לאחר השיחה שלהם במרפסת, הוא בדיוק שולף את השניצל האחרון מהמחבת כשהטלפון שלו מצלצל. "תבדוק מי זה, מתי," הוא מבקש.
"זאת נטלי," מכריז מתי, עומד בפתח המטבח עם הטלפון בידו, עדיין מצלצל. הוא מחייך כשמבחין בתמונה על המסך, של שניהם במדים כשנפגשו במקרה בדרך מ... אל בסיור של תרבות יום א'.
הוא לא זוכר מתי דיבר עם נטלי בפעם האחרונה. אי אפשר לומר שהוא הקפיד לשמור על קשר עם כל בוגרי החממה, אבל לו ולנטלי היה קשר מיוחד. היא הייתה ההוכחה לכך שחברות אמת נמדדת בזה שגם כשלא מדברים חודשים או שנים, ברגע האמת זה בכלל לא משנה כמה זמן עבר. אתה ואני זה הרי בכוכבים, הזכירה לו בצחוק בכל פעם שהתפלא על כך. רק שבאחרונה הם מעט הזניחו זה את זה. הוא היה עסוק בעבודה וגם היא, עכשיו כשמונתה למנהלת בפועל של בית הספר, לאחר אירוע הלב של לואיס בקיץ האחרון. אחריות כבדה לבחורה שעוד לא מלאו לה שלושים. מזל שנעמי הייתה שם על מנת לסייע לה.
"נו, תענה לה," הוא מדרבן את מתי, שממהר לקבל את השיחה וללחוץ על ספיקר לפני שהיא מנתקת. "איך אפשר לעזור, גברת מנהלת בפועל?"
"דניאל!" בוקע קולה של נטלי מהמכשיר שמתי הניח על השיש בניהם. "יש לי רעיון אדיר."
"היי דניאל, מה שלומך, דניאל, סליחה שלא עניתי לך לשלושים ההודעות האחרונות שהשארת לי, דניאל."
"נו, סתום רגע ותקשיב! אני יודעת איך תציע נישואים לאלה-לי. יותר נכון איפה."
צלחת השניצלים כמעט נשמטת לרצפה. הוא יורה מבט זועם במתי.
"יש מצב שגיליתי לנטלי," ממלמל מתי, ראשו קבור בארון בחיפוש דמיוני אחר בקבוק שמן זית.
"מי זה, מתי? אני על ספיקר?"
"כן, וכן."
"אל תכעס עליו. טוב מאוד שהוא גילה לי. אתם לא יכולים לעשות את זה לבד."
"העיקר שאת מאמינה בנו, נט."
"טוב, אתם מקשיבים? אתם באים לכנס בחודש הבא, כן? אוי ואבוי לכם אם לא."
הכנס לבוגרי המחזור שלהם, פרי טיפוחיה של נטלי, עתיד היה להיערך חודש לאחר מכן; אירוע שלא נראה כמותו בחממה שיימשך לאורכו של הסופ"ש ויכלול לא רק הופעה של יפתח ומשחק ידידות בין נבחרת הבוגרים לבין הנבחרת הנוכחית, אלא אפילו אתגר ניווט כמו פעם. היא כבר יודעת ששניהם שריינו את התאריך לפני חודשים, לכן לא ברור לו לאן היא חותרת. "את יודעת שכן, אבל אולי שכחת שללי בניו יורק, נטלי, היא חוזרת רק באפריל."
"אז זהו," עונה נטלי. יש חיוך מסתורי בקולה. זה בכל זאת לא מכין אותו למה שהיא אומרת לאחר מכן. "היא גם באה לכנס."
ארבע מילים שברגע אחד משנות הכול. "מה? איך את יודעת?"
"דיברתי איתה לפני כמה ימים, סופי והיא יגיעו יחד. זאת אמורה להיות הפתעה והבטחתי לא לגלות לך, אבל לאור הנסיבות…"
"הפתעה על הפתעה," מתלהב מתי, "אהבתי. ותזכור של מי היה הרעיון, כן?"
"חכו רגע, לא," הוא מוחה. הכול קורה מהר כל כך. הרעיון רק בן יומיים, והכנס רק בעוד חודש, ואין לו אפילו טבעת, ואיך בכלל מציעים נישואים?
"אתה לא משתפן לי עכשיו, נכון? דניאל, זה הכי מושלם שאפשר, אתה עושה את זה!" לפתע היא מתנשמת, ואז לוחשת חרישית, "נעמי בחוץ, אני חייבת..."
"נטלי, חכי שנייה!" אבל השיחה כבר נותקה. הוא נשען על השיש; פתאום איבד את התיאבון.
"טוב," אומר מתי באיטיות. "אם אלה-לי מגיעה, דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות." הוא מביט בו בחשש. "אנחנו נקרע לכם את הצורה באתגר הניווט הזה."
"אני לא מאמין שאוטוטו אנחנו נפגשים," אומר אלפי. "אני מת לראות את כולם. והמשחק הזה? אני הכי מוכן לקרוע את הנבחרת."
"זה משחק ידידות, אלפי, אולי כדאי שתוריד הילוך," היא צוחקת.
"אני מקווה שאת לא באה למשחק." לוקח לה שנייה להבין שהוא שואל ברצינות.
"אתה כנראה לא מעודכן, אבל הפכתי רשמית מנאחס לקמע המזל של הנבחרת. אני באה ועוד איך." היא מהססת, ואז מחליטה שאין לה מה להפסיד. הוא רחוק מכדי להחטיף לה. "אתה יודע שגם אבא בא... עם אדם."
"כן, שמעתי משהו כזה."
הטון שלו גורם לה להתכווץ. אלפי התקשה יותר מכולם עם נישואיו השניים של אביהם (אפילו אימא שלהם פרגנה יותר). הוא לא ניתק קשר לחלוטין, כאילו ידע שהיא לא תעבור על זה בשתיקה, אבל היא שהייתה בקשר עם שני ההורים שלהם ידעה בוודאות שהוא הקפיד לשמור על קשר רציף עם אימא שלהם, ואם אבא שלהם שמע ממנו בהודעה מפעם לפעם זה היה בגדר נס. זה העציב אותה יותר מאשר הכעיס. היא לא הבינה למה מוכרחים לבחור צדדים בעניין הזה. אימא שלה נראתה מאושרת לבדה, הייתה עסוקה בניהול החממה לצד נטלי, ואבא שלה כאילו נולד מחדש. היא זכרה איך היה קודם, ולכן ריגש אותה לראות אותו עכשיו. כאב לה שאלפי, במרחק חצי עולם, לא היה שם כדי לראות את זה; שאדם החשיב את דניאל ואת מתי כאחים שלו יותר מאשר את אלפי, שהיה כמעט זר בעיניו.
"אלפי... תבטיח לי שתדבר איתו."
"ללי, זה לא פייר."
"צודק. זה באמת לא פייר כלפי אחיך הקטן שנמצא באמצע הסיפור הזה ולא ביקש את זה."
"זה שיש לנו אבא משותף לא הופך אותו לאחי."
"אלפי, אל תגיד דברים שאחר כך תתחרט עליהם." אוף, עכשיו מתחשק לה לבכות. ולנער את אלפי; אולי זה יחדיר בו קצת היגיון.
"טוב, ללי, יש לי משחק קריטי על הראש בעוד יומיים, הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שיחות נפש או הטפות מוסר."
לרגע הוא נשמע כמו דניאל ברגעים הכי מכוערים שלו, אלה שהוא הצליח לשים מאחוריו לפני שנים. למודת ניסיון, היא נדה בראשה, יודעת שזה קרב אבוד. "טוב. שיהיה בהצלחה. דבר איתי כשתוכל."
היא פשוט יושבת שם אחרי שנותקה השיחה, לרגע לא בטוחה איך ממשיכים מכאן. היא מרימה את הטלפון ביד כבדה וקולטת הודעה שאיך שהוא התפספסה לה שעות קודם לכן. היא פותחת אותה ומרגישה חיוך בוקע מבעד לעגמומיות כשהיא קוראת את הכותרת. אני די בטוח שחשבו היום שהוא הבן שלנו. היא כבר מנחשת לאן זה מוביל כשהיא פותחת את ההודעה ורואה את התמונה ששלח לה דניאל, שלו ושל מתי עם אדם. אחיה הקטן מחייך חיוך רחב, כאילו כדי להשוויץ בעוד שן שנפלה לו. היא נושכת את שפתיה כאילו זה יעזור לה לעצור את הדמעות, ומחייגת לפני שבכלל חישבה הפרשי שעות.
"ללי?"
"שיט, הערתי אותך?"
היא שומעת רחש של סדינים, ואז קול התמתחות. "הקדמת את השעון המעורר שלי בשלוש דקות. קרה משהו? למה את לא ישנה?"
"סתם, רק... רציתי להגיד שאני אוהבת."
"מה קרה, ללי? את נשמעת מוזר."
"רבתי עם אלפי. אני לא רוצה לדבר על זה." הוא לא אומר כלום, אבל היא יודעת שהוא מבין הכול. אחרי כל השנים האלה, הוא כבר חלק בלתי נפרד מהמשפחה; לא היה דבר שהוא לא ידע עליהם. אבל באמת לא בא לה לדבר על זה; היא רק רוצה לשמוע אותו לרגע. "מה... מה עשית היום? או אתמול בעצם?"
"שום דבר מיוחד. התאמנתי עם אדם לקראת המשחק. מתי התאמן בלא לחטוף כדורים לפרצוף." הוא משתהה, כאילו חיכה לשמוע אותה צוחקת. כשאין שום תגובה מצדה, הוא מוסיף בעדינות, "לכי לישון, יפה שלי. זה ייראה יותר טוב בבוקר."
"תודה, דניאל."
"מה? על מה?"
"סתם, על זה שאתה אתה." לא מתאים לה להיות כזאת סנטימנטלית ונדושה. היא שומעת בשתיקה שלו שהוא תוהה, דואג. כמה רצתה שיהיה שם איתה. "אני בסדר. מבטיחה."
"לילה טוב, ללי. גם אני."
"גם אתה מה?"
"אוהב."
"טוב. אז האופציות שלנו הן כאלה." הוא מזיז את המצלמה באיטיות מטבעת אחת לשנייה, ארבע בסך הכול. הוא קיבל אותן מנפתלי. כשביקר אצלו לפני כמה ימים ופירט באוזניו את התוכנית הופתע לגלות שאביו עדיין החזיק בתכשיטים המעטים של סבתו. האמת שזה בא לו משמיים. נטלי אמנם שלחה אותו לחפש ברשת ובכמה חנויות תכשיטים בעיר, אבל אפילו החיפוש הראשוני הותיר אותו מסוחרר. זהב לבן, זהב צהוב (מי ידע בכלל שיש דבר כזה זהב אדום?), עשרות סוגי יהלומים ועוד יותר סוגים של אבני חן, שלא לדבר על סגנונות חיתוך. זה כמו שפה זרה שאין לו שום יכולת להשתלט עליה. מזל שיש לו את נטלי, שבמקרה מתמצאת בה היטב.
"את השתיים שהן זהב צהוב אתה יכול להזיז משם כבר," היא פוסקת כשהוא מחזיר את המצלמה אל פניו. היא ודאי מבחינה בהבעתו החלולה כי היא מגלגלת עיניים ומבהירה, "זו עם האבן הכחולה וזו עם האבן הירוקה, דניאל."
"אוקיי." הוא עושה כדבריה, ומחזיר את המצלמה אל צמד הטבעות שנותרו. זו שעשויה זהב אדום משובצת יהלומים, הוא די בטוח, אבל בשנייה, זהב לבן, קבועה אבן אחת לבנה אובאלית שאין לו מושג מהי. "זאת קצת מנקרת עיניים, לא?" הוא מצביע על הטבעת עם היהלומים.
"כן, היא לא ממש אלה-לי," מסכימה נטלי, הבעתה מהורהרת. "תקרב לי את השנייה רגע." הוא מציית ומקרב את המצלמה. "תרים אותה, תסובב אותה קצת."
"אני מרגיש כמו אידיוט," הוא רוטן, אבל עושה כרצונה. "האבן קצת עכורה, לא?"
"רק צריך לנקות אותה קצת. נדמה לי שזאת מונסטון ריינבו." שטף דיבורה פוסק בכזו פתאומיות שהוא מעיף מבט בטלפון, חושב שהשיחה נותקה.
"מה, נט?"
"זהו זה, דניאל, זאת הטבעת."
"מה?" הוא מסובב את הטבעת מכל הכיוונים, אבל לא מצליח לראות בה את מה שלפתע נראה לנטלי הכי ברור שיש.
"מונסטון? אבן ירח? נעמי טסה לירח, ללי עובדת בסוכנות החלל?"
הוא משתהה עוד שנייה, ואז נד בראשו בהלם. "לא, את טובה." הוא מביט שוב בטבעת, מנסה לראות אותה באור אחר. "את בטוחה, נט? היא נראית קצת עצובה כזאת."
"היא תיראה אחרת לגמרי אחרי פוליש. אתה רק צריך לקוות שהמידה מתאימה."
"אנחנו על זה. מצאנו בארון כמה טבעות שהיא לא לקחה איתה, ולמתי יש דוד צורף." הוא מעיף מבט במסך למשמע צליל של הודעה נכנסת. "חייב לנתק, נט, זה מתי עם אדם. תקשיבי, ממש תודה על העזרה. אין עלייך."
"דברו איתי! אני מתה לראות איך יצא."
אחרי שהוא מחזיר את הטבעות למקומן כדי להחזיר אותן לנפתלי, הוא מכניס בזהירות את הטבעת הנבחרת לתוך שקיק קטיפה, לוקח כדור ויורד למטה לפגוש את מתי. פעם בשבוע הם שמרו על אדם, הבן של גורי וקארין, מסורת שלא פסקה גם בזמן היעדרה של אחותו. הוא אף פעם לא היה בקטע של ילדים, לא היו לו אחים או אחיינים כך שלא באמת היה חשוף להם, אבל את אדם הוא מכיר פחות או יותר מהרגע שנולד. לו ולמתי יש קליק מטורף איתו; הם על תקן אחים לכל דבר. מה הפלא שעכשיו, בגיל שבע, הוא צמח להיות גאון מחשבים חובב כדורסל?
"דניאל! נפלה לי עוד שן!" מכריז אדם עוד לפני שהוא מספיק להשחיל מילה או לתת לו כיף.
"מה אתה אומר! זה אומר שהיום אתה בוחר את הטעמים של הגלידה. אבל קודם," הוא מושיט למתי את השקיק. "להמשך טיפולך אודה."
"מה זה?"
מתי והוא מחליפים מבטים. אלה-לי אמנם לא בארץ, אבל הם יודעים שהיא מדברת עם אדם לעתים תכופות. ועד כמה שהיה שמח לגלות לו את האמת (הוא ילד נבון שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים), הוא לא יכול היה לבנות על זה שהוא לא יחשוף הכול בטעות. בכל זאת ילד. "מתנה לאחותך," הוא אומר לבסוף, מרוצה מהתשובה העמומה.
"אבל זה סוד כמוס, כן? אסור לך בשום אופן לגלות לה."
"גם לא לאבא," מוסיף על דבריו של מתי, מתפלל שהוא לא מסבך את עצמו עוד יותר.
"ברור שלא. מה אני, ילד?"
הוא מגחך ופורע את שערו של אדם. כשהוא מזעיף פנים ככה, הוא נראה בדיוק כמו אלה-לי. "יאללה, שנשחק? אני חייב להתאמן לקראת המשחק." הוא אמנם מתרגש לקראת המשחק, אבל הוא חלוד ברמה מביכה ממש; כמעט לא שיחק אחרי הפציעה שלו. מזל שאלפי ורון, שהמשיכו לקריירה מקצועית, אישרו הגעה. אולי זה יציל את הנבחרת מהשפלה. "מתי, אתה איתנו?"
"לי יש עבודה, למזלי," אומר מתי ושולף מהתיק את המחשב הנייד שלו. אולי עדיף ככה; עם איך שהוא משחק כרגע, יש לו תחושה שאפילו מתי יביס אותו באחד-על-אחד.
"תכלס, הכי יפה לך ככה," אומרת סופי משום מקום. הן יושבות זו מול זו במטוס (מחלקת עסקים, לא פחות, באדיבות חברת החדשות) וסופי מביטה בה קולעת את שיערה לצמה. הדיילות מתרוצצות סביב, מחלקות משקאות ומתכוננות להמראה.
"מה? איך ככה?"
"שיער ארוך. לא יודעת, זה מאיר לך את הפנים." השיער של סופי כמובן מושלם, גלים זהובים שגם האוויר הדחוס במטוס לא מצליח לחרב. גם אם תצטרך לדווח על נחיתת חירום בזמן אמת, היא עדיין תיראה מתוקתקת. "אני במקרה גם יודעת שדניאל מעדיף שיער ארוך," היא מוסיפה בקריצה.
"בצבא היה לי קארה. קצר כזה של שנות ה-20'." הזיכרון גורם לה להתכווץ. כמה התחרטה על התספורת ההיא. כמה מאמצים היא דרשה, כמה עבודה עד שהצליחה להיפטר ממנה.
"בגלל זה לא הייתם יחד כשהיית בצבא," קובעת סופי ושולחת אליה חיוך מיתמם.
"למה יש לך כזה זיכרון מעולה?" היא רוטנת. הזרת שלה נשלחת אוטומטית אל פרק כף ידה. עיניה של סופי מתבייתות על התנועה הסיבובית.
"היי, תראי לי." אצבעותיה נשלחות להפשיל את השרוול; היא מתנשמת בהפתעה למראה הקעקוע. "מה זה, כמה זמן את מסתירה אותו?"
"לא מסתירה," היא עונה, מרגישה את עצמה מסמיקה. "סתם, עשינו לפני שנסעתי."
"עשינו?" שואלת סופי, למרות שברור שכבר הבינה במה מדובר.
"לדניאל יש עורב."
סופי פולטת שריקת התפעלות. "מה את אומרת. זו כנראה אהבת אמת אם הוא היה מוכן לקעקע סמל של בית אחר."
"האמת שהרעיון היה שלו."
"על אחת כמה וכמה. הוא בטח התחרפן כשהוא שמע שאת באה."
היא קיוותה שזה לא יעלה; הייתה צריכה לדעת טוב יותר, מהיכרותה את סופי. "סביר להניח שהוא היה מתחרפן, אם הוא היה יודע."
"את צוחקת עליי. הוא לא יודע שאת באה?" נדהמת סופי.
"לא רציתי שהוא יתאכזב אם בסוף זה לא יסתדר," היא מאלתרת, מתפללת שסופי תקנה את התשובה.
"הגיוני. אני לא מאמינה שאתם עדיין ביחד. ושאנחנו חוזרות לחממה. איזה מטורף זה, אה?"
"מטורף," היא עונה בהיסח הדעת. היא לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר למעט מה שתעשה ברגע שתפגוש אותו שם, לא שכבר יש לה מושג איך לעשות את זה. חודש שלם היא כבר מתחבטת. היא מקווה שעד שיגיעו התשובה פשוט תתגלה לפניה.
"היי, הכול טוב?"
"כן, סתם… חשבתי על אלפי." זה לא לגמרי שקר. היא לא שמעה ממנו אחרי השיחה הקשה שלהם כמה שבועות קודם לכן; כל תגובה שלו להודעות שלה הסתכמה בחמש מילים לכל היותר. השלושה נועדו להיפגש בשדה התעופה ולנסוע יחד צפונה. גם את ההסעה ארגנה חברת החדשות. היא מקווה שהדרך לחממה לא תהיה מביכה ולו רק כי זה יהיה לא הוגן כלפי סופי.
"נעשה שובב אחיך. קראתי שהוא יוצא עם דוגמנית הלבשה תחתונה. לפחות השבוע."
"הפסקתי לעקוב. יש דברים שאחות מעדיפה לא לדעת."
"מבינה אותך." המנועים נוהמים מתחתיהן. מעל ראשיהן הטייס ממלמל מונולוג לא ברור. הן מחליפות מבט שחציו התרגשות וחציו תשישות. "יאללה, " אומרת סופי ומרימה את כוס השמפניה קיבלו מהדיילת, "שתהיה לנו נסיעה טובה."