בניגוד לחששותיו, התנועה נסבלת יחסית ליום חמישי, אולי כי יצאו מספיק מוקדם והצליחו להביס את הפקקים. אם זה היה תלוי בו היה יוצא באמצע הלילה ומתייצב אצל נטלי לארוחת בוקר, אבל הכנס מתחיל רק אחה"צ והוא לא רוצה לעורר חשד. הוא הרי לא אמור לדעת שאלה-לי מגיעה. מתי והוא כבר עצרו לדלק ולקפה; מעכשיו והלאה אין לו שום כוונה לעצור עד שיגיעו צפונה. מזג האוויר מושלם, קר אמנם, אבל בהיר. הוא יודע שהתחזית הטרידה את נטלי יותר מהאפשרות שאנשים לא יגיעו. הוא שמח שהיא לא תיאלץ לבטל את כל מה שתכננה.
"אתה רוצה אולי שאני אחליף אותך? שלא נגיע לצפת בטעות." הוא מוריד את העיניים מהכביש לשנייה. מתי נראה מודאג באמת.
"הכול טוב, מתי. תאמין לי שאין לי שום כוונה להגיע למקום שהוא לא החממה." הוא מרגיש מפוקס יותר מאחורי ההגה; יודע שאם לא ינהג, הוא יחשוב על זה כל הדרך לכנרת.
מתי מקבל הודעה חדשה. מזווית עינו רואה אותו מציץ במסך הטלפון ומגחך. "מנטלי."
הוא מעיף מבט. היא שלחה להם תמונה של הבניין ומעליו שלט, ברוכים הבאים, בוגרי החממה! "היא כתבה משהו?"
"כן. בואו כבר."
"טוב, די. תבחר לנו מוזיקה." הוא מוכרח משהו שירגיע אותו, שישקיט את המחשבות המעיקות. את זה הוא לא אומר, אבל מתי מהנהן כאילו הבין ומחפש משהו בטלפון שלו. למשמע הצלילים הראשונים הוא מחייך באישור, אצבעותיו כבר מתופפות מעצמן על ההגה. בכל הנוגע למוזיקה הדעות של שלושתם חלוקות; האלבום הזה של ג'ק ג'ונסון הוא אולי המכנה המשותף היחיד בטעם המוזיקלי שלהם.
הוא פולט אנחת רווחה כשהכנרת נגלית אליהם לבסוף, יפה ומלכותית בתחתית הרכס, כמעט מנצנצת בשמש הצהרים. אפילו מתי מחייך מאוזן לאוזן. הוא שכח כמה יפה כאן; הוא לא מרבה להגיע לאזור בימים אלה. הם מתחילים בקיבוץ הסמוך, שם נטלי שכרה צימרים לבאי הכנס. הם עוצרים שם להתרעננות, מתארגנים בחדר. הוא מכניס את הטבעת לכיס הז'קט שלו, ואז מוודא עוד שלוש פעמים שהיא שם. אפילו מתי כבר נד בראשו, חושב שהוא יצא מדעתו. הוא מביט סביבו כשהם עוזבים את החדר; סיכוי סביר שהם הראשונים שהגיעו. אבל כבר לא אכפת לו. הוא מישיר מבט עם מתי, והם חוזרים לרכב חדורי מטרה. קדימה, לחממה.
כשהיא מגיעה לחממה בבוקר הכנס היא פקעת עצבים, לא בטוחה אם זה לחץ או ג'ט לג. העיניים עובדות שעות נוספות, נעות בין השעון לבין סביבתה הקרובה. היא יודעת שייקח זמן עד שיגיעו, מנסה להירגע, לספוג את האווירה שהיא לא פחות ממחשמלת. אנשים מגיעים בטפטופים, ודינה הפתיעה וכבר הגיעה ערב קודם לכן לעזור בסידורים אחרונים. עכשיו היא מעסיקה את עצמה בעזרה לנטלי ובשיחות עם תלמידים סקרנים, אבל זה לא מספיק כדי להסיח את דעתה. ב-11 בבוקר היא כבר בכוס הקפה השלישית שלה. באחת אימא שלה כבר נואשת ממנה, נסגרת במשרדה ומזכירה לה בעדינות שיש לה עבודה. בשלוש הלחץ שלה שובר אפילו את נטלי, והיא מגרשת אותה החוצה לנשום אוויר. היא מוציאה את הטלפון מהכיס, בודקת הודעות. שום דבר מדניאל, אבל זה צפוי. הוא לא יודע שהיא כאן; בטח חושב שהיא ישנה.
היא כל כך טרודה במחשבות עליו עד שהיא כמעט מתנגשת במישהו שמגיע מולה. "שיט, סלי..." היא מרימה את מבטה; עיניהם נפגשות. פיה נפער בהלם. "לא נכון!"
"היי, רשף! חשבתי שלא תבואי."
אין טעם להכחיש, היא תהתה איך יהיה לפגוש שוב את יפתח, אם תשתרר שתיקה מביכה, אם הוא עדיין נוטר לה טינה על כך שלא בחרה בו, אבל הוא מחבק אותה בכזה חום שהיא לא יכולה שלא לחבק בחזרה. לא קלטה כמה היא שמחה לראות אותו עד שקרא לה בכינוי הישן שלה.
"איזה כיף לראות אותך," הוא אומר לה, והיא שומעת שהוא מתכוון לכל מילה.
"גם אותך, רוק סטאר. אתה נראה מעולה."
"החיים טובים אליי."
"טוב לשמוע." היא משתהה, לרגע לא יודעת מה לומר. "הייתי בדרך החוצה. אתה בא?"
הוא מהסס, אבל רק לשבריר שנייה. "בטח."
הם עושים את דרכם לספסל שמשקיף על המים, זה שעליו ישב אלפי כשהיא באה לבשר לו שהתקבלה לחממה. המחשבה על אלפי היא קצת יותר מדי כרגע. הוא נעלם באולם הספורט בערך בשנייה שהגיעו הבוקר, עדיין עושה לה פרצופים. היא מסרבת להניח לו להרוס לה את היום. במבטה היא סוקרת את החוף, מנסה להיזכר איפה בדיוק נתקל דניאל באקדח. החוףההיסטורי; צל של חיוך חולף על שפתיה. ככה יותר טוב.
"אני שמח שאת כאן," קולו של יפתח מחזיר אותה אל הכאן ועכשיו. היא קורעת את מבטה מהחוף, מביטה בו בשאלה וכן, היא מודה, גם מעט בחשש. "עכשיו יש לנו שמץ של סיכוי באתגר הניווט. כלומר, בהנחה שאת משחקת עם העורבים?" זו שאלה יותר מאשר הצהרה. היא מגלגלת עיניים.
"חשבתי שייקח יותר זמן עד שיגיעו העקיצות," היא מקנטרת, אבל מסתירה את פרק כף היד עם השרוול ליתר ביטחון. לא רוצה להעכיר את האווירה.
"סתם, נו. אם כבר, אני צריך להודות לשניכם. את השירים הכי טובים שלי כתבתי בזכותכם."
"שמעתי מנטלי שהולך לך מדהים. אתה גר באמסטרדם, נכון?"
"אכן."
"הייתי בטוחה שתמצא את עצמך בלונדון."
"תראו תראו, הנעקצת הפכה לעוקצת," הוא מעמיד פני מתפלא, ואז מרצין. "ואתם עדיין...?"
"כן, עדיין."
היא לא זוכרת מתי יצא להם לדבר ככה, סתם כמו שני חברים ותיקים בלי שום שיפוט ומשקעים והיסטוריה. איך שהוא הוא יודע על אבא שלה ועל קארין. היא מספרת לו על אדם, מראה לו תמונות. היא כבר לא יכולה לחכות עד שתפגוש אותו במשחק מחר. היא שואלת על אשתו, מגלה שנולד לו בן לפני חצי שנה. הוא שולף את הטלפון שלו ומראה לה תמונות בלי סוף של לנון, תינוק חייכן שדומה לו שתי טיפות מים. לשמוע אותו מדבר בהערצה כזאת על המשפחה שלו היא הסחת הדעת הכי טובה שיכלה לבקש. היא עומדת לומר לו כמה היא שמחה בשבילו כשמישהו קורא בשמה.
נטלי מסתערת עליהם בחיבוקים בשנייה שהיא מבחינה בהם נכנסים למבואה ההומה תלמידים ובוגרים. רבע השעה הבאה היא סחרור של פרצופים מוכרים, חיבוקים, נשיקות ושיחות חולין, אבל הראש שלו לא שם. גם הלב שלו לא. אבל אז סופי ניגשת לחבק אותו, ומבחינתו זה אומר דבר אחד בלבד.
"אלה-לי?" הוא לוחש לנטלי שמנידה בראשה; הלהיטות בקולו אומרת הכול ככל הנראה.
"שלחתי אותה החוצה." היא בקושי מסיימת את המשפט כשהוא ממהר אל עבר הדלת. "אנחנו פשוט נחכה כאן!" היא קוראת אחריו. הוא לא מבחין בה ובמתי מחליפים מבטים בעודו מפלס את דרכו בין תלמידים שכמובן ממהרים כולם בכיוון ההפוך.
הוא סוקר במבטו את המדשאה רחבת הידיים מול הכניסה, עובר ספסל-ספסל, עד שבסוף… הוא מרגיש את חיוכו מתרחב. ברור ששם היא תהיה, על הספסל ההוא המשקיף על המים. היא לא לבד. היא והאדם שאיתה רכונים על משהו – טלפון כנראה, הוא לא בטוח במרחק כזה – ושקועים בשיחה ערה. עוד שלושה צעדים והוא קולט שזה יפתח. הוא נראה שונה ועם זאת בדיוק אותו הדבר. לפני כמה שנים נסע לחפש את מזלו באירופה ודווקא הולך לו שם יופי, כך שמע מנטלי. הוא השתקע לבסוף באמסטרדם והייתה לו להקה מצליחה. הוא יודע שיפתח נשוי – הראשון מבניהם שהתחתן, למעשה – ועדיין משהו בו מתכווץ כשהוא רואה אותם יחד, גם אם אין לזה שום משמעות.
עכשיו הוא כבר ממש קרוב; הוא יכול לשמוע רסיסי שיחה, פרץ של צחוק מפעם לפעם. הוא יודע שהם לא ממש בקשר מאז שיפתח עזב את הארץ, אבל כמו הקשר שלו עם נטלי, זה כאילו שלא חלף אפילו יום. הם לא מבחינים בו מתקרב. לא נעים לו להפריע, אבל הוא לא מסוגל להעביר עוד רגע אחד בלי שהיא תדע שהוא כאן. הוא לא ראה אותה כבר שבועות והיה ממש בסדר עם זה, ואיך שהוא השניות הספורות האלה עושות את כל ההבדל.
"ללי."
שניהם מסתובבים למשמע קולו. הוא עדיין רחוק, אבל עדיין שומע אותה מתנשמת בהפתעה. לפני שהוא מספיק למצמץ היא על הרגליים, ממהרת לעברו ומטילה את עצמה אל בין זרועותיו. מעבר לכתפה הוא רואה את יפתח קם ופוסע לעברם באיטיות. לרגע הריח המוכר שלה מסיח את דעתו. האצבעות שלו מוצאות את דרכן אל תוך שערה. הוא התארך בשבועות האחרונים; היא נראית כמו אז, כשהכירו. הוא מערסל את העורף שלה, מצמיד אותה אליו. פתאום קל יותר לנשום.
לוקח לו שנייה להבין שכתפיה רועדות. "מה זה, את בוכה?"
"מה פתאום," היא ממלמלת את תוך חולצתו, ואז מרימה אליו מבט שטוף דמעות, אבל היא צוחקת, וזה גורם גם לו לצחוק.
"דניאל. לונג טיים." הוא לוחץ את ידו המושטת של יפתח, לא מרפה ממנה ביד השנייה. הם לא אומרים הרבה, מנהלים שיחה שלמה במבטים. אבל הוא רואה שהמרירות התפוגגה עם השנים. יפתח אומר שיראה אותם אחר כך. הוא לא באמת מקשיב. אין לו מושג כמה זמן הם עומדים ככה, מחובקים על הדשא מול הכנרת, אבל אז היא מרימה אליו את מבטה שוב, ושפתיהם נפגשות באמצע בנשיקה ממושכת שעושה גם לו חשק להתפרק בדמעות.
"היית צריך להתחיל בזה," היא צוחקת כשהם נפרדים, המצח שלה עדיין לחוץ לשלו. זרוע אחת שלה עדיין כרוכה סביב צווארו. השנייה מגששת לאורך זרועו, משלבת את ידה בידו ולוחצת בעדינות.
"היה לי לא נעים מיפתח." הוא רק חצי מתלוצץ. יש לו תחושה שכל חייו יביט מעבר לכתפו, יתהה מתי היא תקלוט שעשתה טעות ותחזור בה.
"הוא בדיוק הראה לי תמונות של התינוק החדש שלו. הוא כבר לא בזה."
זאת הקלה, אבל זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותו עכשיו. הוא רק רוצה להביט בה רגע. הוא מסיט לאחור קצוות שיער, קצות האצבעות מתעכבות על לחייה. כמעט הספיק לשכוח כמה היא יפה. "ממתי את כאן?"
"נחתנו אתמול בבוקר. אלפי ואני ישנו אצל אימא שלי בטבריה. רציתי להפתיע אותך."
"הצלחת," הוא אומר, מקווה שהוא מעמיד פנים מספיק טוב. הוא כבר כל כך קרוב, אין מצב שהוא הורס הכול עכשיו. "בואי ניכנס? קפוא כאן ומתי מת לראות אותך."
"יו, מתתיהו," היא נאנחת בגעגועים. היא מכניסה יד אחת לכיס הז'קט שלו. לבו מחסיר פעימה לפני שהוא נזכר שהטבעת בכלל נמצאת בכיס הפנימי. היא מחייכת אליו ואין לה שמץ של מושג מה עובר לו בראש. זה גורם גם לו לחייך. "עוד רגע, טוב?"
"אפילו שניים," הוא עונה בלי להסיר ממנה את מבטו, אבל לפני שהוא מספיק לרכון לעברה ולנשק אותה שוב, הוא שומע את שמו. היא לוקחת צעד קטנטן לאחור.
"או שלא," היא אומרת כשחבורת תלמידים במדי נשרים מתקרבת אליהם, פניהם סמוקות מהתרגשות.
"אתה דניאל גורן, נכון? הרכז של הנשרים?" שואל אחד מהם. הוא עונה על השאלות שלהם על אוטומט, יותר מדי מודע לנוכחותה לצדו. הוא רק רוצה להישאר איתה לבד שוב.
"אולי תבוא איתנו לאולם? חלק מהנבחרת שלכם כבר שם. עוזרת המאמן שלנו תשמח לראות אותך, היא מדברת עליך כל הזמן."
"עוזרת מאמן?" הוא שואל מבולבל, לא לגמרי איתם. הוא לא מאוד מעורה בענייני החממה, אבל ככל הידוע לו, גרשון תמיד עבד לבד.
"יובל," עונה אלה-לי, וצוחקת למבטו המופתע. "נטלי עשתה לנו סיור אתמול. לך, היא תשמח לראות אותך." הוא מהסס; הדבר האחרון שהוא רוצה זה להיפרד ממנה. היא מנידה בראשה כאילו היא יודעת על מה הוא חושב. "אני אמצא את מתי בינתיים."
"כן, כדאי, לפני שהוא מתמוטט מחרדת נטישה."
הוא מביט אחריה לרגע כשהיא חוזרת אל תוך הבניין. רק אז הוא לוקח נשימה ועושה את הדרך לאולם כשהתלמידים הנלהבים בעקבותיו.
"איך הוא?" נטלי מנצלת את ההמולה סביב הגעתו של יפתח כדי למשוך את מתי הצדה.
"בסדר. לחוץ. גם אני."
"כן, אוף, איזה עינוי זה לא לגלות לאף אחד."
"ואת יודעת כמה אני גרוע בלשקר. תראי איך כפות הידיים שלי מזיעות. דינה כבר קלטה שמשהו לא בסדר איתי."
"אנחנו לא נשברים עכשיו, מתי, אנחנו בישורת האחרונה." בזווית עינה היא מבחינה באלה-לי שנכנסת פנימה, נדה בראשה אל עבר הדלת. "היא כאן."
"לבד?" מתבלבל מתי. "נטלי, אני לא יכול, אני אהרוס לו הכול…"
אבל אלה-לי ממהרת לעברו וכולם שוב נאספים סביבם כשהיא מחבקת את מתי חיבוק ארוך ומדביקה נשיקה מצלצלת על שפתיו.
"וואו, מה קורה פה?" יפתח נראה קצת בהלם. "זה כמו יקום מקביל."
"זה דווקא שונה מאוד מיקום מקביל," עונה מתי בשיא הרצינות. "אם זה היה יקום מקביל… " הוא משתתק רק כשדינה תוקעת בו מבט. "אה. בדיחה. הבנתי."
"אין על מתי בעולם," אומרת אלה-לי, זרוע אחת עדיין כרוכה סביב מותניו. יפתח עדיין בוהה בשניהם בהפתעה. הוא לא היה בסביבה כדי לדעת כמה התהדק הקשר בניהם.
"מה זה, דניאל יודע עליכם, מתתיהו?" הוא ממשיך; כולם מגחכים כשמתי מסמיק עד שורשי השיער.
"תאמין לי, אם מישהו צריך כאן לדאוג זאת אני, לא דניאל."
"זה נכון," אומרת סופי ברצינות גמורה, "הסיפורים ששמעתי לא פחות ממדאיגים."
"הם עובדים יחד בסוכנות החלל," מסבירה לו נטלי.
"וגרים יחד, שזה בכלל הזיה," צוחקת דינה. "באותו בניין שדניאל גר בו."
"מה את רוצה, לפחות ככה ההורים של מתי רגועים שהוא לא מתהולל בעיר הגדולה," אומרת אלה-לי.
"למי יש זמן להתהולל בכלל?"
"לא, כי אם היה לך זמן...!" עוקצת דינה.
"מעניין, כשללי ודניאל יתחתנו אתה תהיה השכן המוזר שמתנחל אצלם כל הזמן בסלון?" שואלת נטלי. רק כשמבחינה כמה החוויר מתי, היא קולטת מה אמרה. לבה הולם. "לא... כאילו... עוד. בדיחה. ברור. צחקתי."
אלה-לי מחליפה מבט לחוץ עם דינה שמרימה גבה, נשבעת בלי מילים שלא גילתה כלום. לרגע אף אחד לא אומר כלום, אבל זה ברור שאף אחד לא מבין את פשר השתיקה המביכה שמשתררת לפתע. היא נואשת להרחיק את השיחה כמה שיותר מענייני נישואים, בטח לפני שדניאל מצטרף אליהם. "אז למה אלונה לא יכלה להגיע?"
כשההופעה של יפתח הופכת למסיבת קריוקי מאולתרת בקפיטריה, הוא נדהם לגלות שהוא דווקא מצליח ליהנות, למרות שהראש שלו במקום אחר לגמרי. הוא מבסוט לפגוש את כולם – אפילו את איימי, ולמרות שקשה בהתחלה לנחם את מתי על היעדרה של אלונה (לא לגמרי ברור לו מה היא עושה בתחנת המחקר באנטארקטיקה), דינה מצליחה להסיח את דעתו ואפילו משכנעת אותו לעלות לשיר איתה. אפילו לואיס יוצא לפגוש את כולם. הוא נראה מעולה, קורן מאושר כשהוא מסתובב בניהם, מחבק, לוחץ ידיים, מקפיד לשאול כל אחד ואחד מהם לשלומו. זאת הקלה לראות אותו על הרגליים; נטלי כבר עברה מספיק.
הוא קופץ בבהלה כשזרוע נכרכת סביב מותניו. "בוא," אלה-לי לוחשת באוזנו, עד כמה שאפשר ללחוש בהמולה של הקפיטריה. הוא מפנה לעברה מבט שואל, אבל היא רק מחייכת במסתוריות ומעיפה מבט אל הכניסה. הוא מושך בכתפיו ונותן לה להוביל. מתאים לו לצאת מכאן קצת. הוא מחפש במבטו את מתי. הוא בקצה השני של החדר, שקוע בשיחה עם יפתח.
"לאן, ללי?" הוא שואל כשהיא מושכת קלות בזרועו ועולה בעקבותיה במדרגות, קומה ועוד קומה. השעה מאוחרת וצעדיהם מהדהדים במסדרונות הנטושים. רעד עובר בו למרות שפחד הוא הדבר האחרון שהוא מרגיש עכשיו. לא כזה פחד, בכל אופן.
רק כשהם עוברים בעיקול של עוד מסדרון, הוא מבין לאן פניהם מועדות. "די, נו," הוא צוחק. היא מסתובבת וקורצת אליו. עוד ארבעה צעדים והם מול דלת המעבדה הישנה. היא מנענעת את הידית; הדלת נעולה. "לסמס לדינה שתבוא לפרוץ לנו?" הוא שואל.
"גלאפגוס," היא אומרת ברוך, והמילה נשמעת מוזר בדממת המסדרון, כמו כישוף. הוא כבר מתכוון להציע מקום אחר כשלפתע נשמע קליק מכני והנעילה משתחררת. הם מביטים זה בזה בהלם. "הייתי בטוחה שזה לא יעבוד," היא אומרת. הוא פותח את הדלת והיא משתחלת פנימה מתחת לזרועו.
"ערב מלא הפתעות," הוא אומר. הטבעת שוקלת טון בכיס הז'קט. הוא מנסה לא לחשוב עליה; זה סתם מלחיץ אותו יותר.
החדר נראה כאילו קפא בזמן. הוא יכול להישבע שהוא מזהה חלק מהחפצים בערבוביה המאובקת על השולחן. ריח חזק של טחב ופורמלין עומד באוויר. בפינת החדר ניצב הלוח המחיק עם שרידי כתב יד שהוא לא מזהה. היא מגששת אחר המתג על הקיר והוא ממהר לפתוח חלון. החדר נשטף באור צהבהב חיוור. המוזיקה מהקפיטריה היא רק הדהוד עמום. למעשה, כל כך שקט בחדר שאפשר לשמוע את זמזום החשמל עובר בקירות.
"יותר טוב, לא?"
"עדיין קריפי כאן לאללה," היא מצטמררת.
"בואי." הוא לא צריך לומר יותר; היא חוצה את החדר וכורכת את זרועותיה סביב צווארו. הוא רוכן לנשק אותה ומרגיש אותה מחייכת כנגד שפתיו לפני שהיא מנשקת אותו חזרה. "בשביל זה הבאת אותי הנה, מה?"
"האמת שלא, אבל תודה שזה עדיף מלשמוע את רון שר שירי דיסני."
"לגמרי עדיף."
"אוף, התגעגעתי," היא נאנחת ומניחה את לחיה על החזה שלו. הוא משעין את הסנטר על ראשה ועוצם עיניים, מנסה להחדיר בעצמו קצת אומץ. רצית בלי רוח וצלצולים, הוא מזכיר לעצמו. לא תמצא רגע יותר טוב מזה. אחרי כל מה שעברתם יחד, קטן עליך.
"אני רוצה לשאול אותך משהו," הוא אומר לה לפני שיספיק להתחרט, ומקווה שלא הבחינה ברעד בקולו. היא נושאת אליו את מבטה ומחייכת.
"קטע, גם אני."
"בואי נשב?" היא מהנהנת והם מתיישבים בזהירות על שני הכיסאות שנראים הכי יציבים סביב שולחן המתכת. הוא סוקר במבטו את החדר. "איזה הזוי זה שכאן הכול התחיל."
"טכנית זה התחיל בחוץ על הספסל, אבל קר מדי," היא משגרת לעברו חיוך עקום. אם לא היה מכיר אותה טוב יותר, היה חושב שהיא לחוצה. "מה רצית לשאול אותי?"
הוא יודע שזה הרגע שלו, אבל הפחד משתק ופתאום הוא לא מסוגל להוציא מילה. הוא נד בראשו, בקושי מסוגל להביט בה. הלב שלו הולם. "את קודם." חתיכת פחדן. "ליידיז פירסט."
היא מגלגלת עיניים, ואז לוקחת נשימה, ומשתהה. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל," היא מצחקקת בעצבנות, והוא קולט שצדק והיא באמת לחוצה. זה לא טוב; מעטים הדברים שמצליחים להלחיץ אותה.
"מה יש, ללי? את נפרדת ממני?"
"ממש לא. שתוק רגע, אתה מלחיץ אותי."
"אני? את מלחיצה אותי." ועדיין, היא שותקת, מתלבטת. הוא רואה עליה שאין לה מושג מאיפה להתחיל. "מהסוף," הוא עונה על השאלה האילמת בעיניה.
מבטה משתנה, נעשה מפוקס יותר. "אוקיי. צודק. מהסוף. דניאל… תתחתן איתי?"