"תגיד, לאן דניאל נעלם?" שואלת דינה בעודה סוקרת את החדר. מסיבת הקריוקי מתחילה לדשדש; המוזיקה מתחלפת ללהיטי העשור החולף. רון חוזר לעמדת הדי-ג'יי ומתקבל בתשואות.
מבטו של מתי עוקב אחרי מבטה. "לא יודע. גם אלה-לי לא פה."
"אולי היא… אה, לא חשוב."
"מה, דינה?"
"כלום, מתתיהו, תשכח ששאלתי." הוא עומד לשאול עוד משהו כשנטלי מופיעה לצידם.
"תגידו, ראיתם את דניאל?" היא שואלת. דינה מגחכת. "מה?"
"בדיוק שמנו לב שהפאוור קאפל של המחזור נעלם."
נטלי ומתי מחליפים מבטים. "נראה לך שהוא…"
"לא יודע, כנראה."
"ידעתי שהוא יתגנב לנו מאחורי הגב!"
"את מכירה אותו, הוא לא רצה לעשות עניין."
"על מה אתם מדברים?" שואלת דינה בחוסר סבלנות מובהק. "עוד קודם קלטתי שאתם מתנהגים מוזר."
"טוב, אין מה להסתיר את זה יותר," אומר מתי בכניעה, ובכל זאת מחליף מבט אחרון עם נטלי, שמהנהנת באישור. "דניאל עומד להציע לאלה-לי נישואים הערב. והם לא פה… אז אנחנו מניחים שזה קורה."
מבטה ההמום של דינה נע בין מתי לנטלי. הם נראים רציניים להחריד. "די, נו, אתם צוחקים עליי."
"זה לא כזה מופרך, הם…"
"עשר שנים יחד, אני יודעת, זה לא העניין." דינה מהססת עוד רגע, אבל כבר אין סיבה לשמור בסוד. "אלה-לי כאן בשביל להציע לו נישואים."
הלסת של נטלי כמעט נשמטת לרצפה. "רגע, מה?"
"סופי אמרה לה משהו, אני לא לגמרי סגורה על הפרטים. אבל אני יודעת בוודאות שזה קורה הערב."
"חכו רגע," אומרת נטלי ונעלמת בין ההמון. היא חוזרת כעבור רגע עם סופי שנראית מבולבלת. "סוף, מה בדיוק אמרת לאלה-לי?"
"מה? מתי?"
"ללי מציעה נישואים לדניאל הערב," אומרת דינה. "אם הבנתי נכון, היא קיבלה את הרעיון ממך."
"מה? לא נכון!" נדהמת סופי. "סיפרתי לה על חברה שלי שהציעה נישואים לבן זוג שלה. בכלל לא חשבתי... את רצינית שהיא... רגע, בגלל זה היא לא גילתה לו שהיא באה? די, איזה מטורף זה!"
"זה נעשה מטורף יותר," אומרת נטלי. "הוא עומד להציע לה. הערב. מתי ואני כבר חודש בזה איתו. עזרנו לו לבחור טבעת והכול."
"די, נו, אין לתאר את השניים האלה," צוחקת סופי, ואז מביטה סביבה. "איפה הם?"
"נעלמו לנו," אומר מתי. הוא עדיין נראה במצוקה.
"טוב, אין מצב שאנחנו לא שם," פוסקת נטלי. "איפה הם יכולים להיות?"
"על הספסל שלהם?" מציעה דינה.
"קר מדי," שולל מתי ומצטמרר כאילו רק מעצם המחשבה. "במערה של נעמי?"
"מפחיד מדי," עונה דינה.
"באולם ספורט?" מציעה סופי בהיסוס.
"הוא נעול בשעה כזאת וללי ממילא שונאת להיות שם."
"מה קורה, למה נתקעתם פה?" שואל אותם אלפי, לחייו סמוקות מריקודים.
"אה, בקטנה, נדמה לנו שאחותך מציעה נישואים לדניאל ואנחנו מנסים לחשוב איפה זה קורה," עונה נטלי וחיוכה מתרחב למראה הבעתו הנדהמת של אלפי.
"מה?"
"אתה עוזר לנו או שנפספס את זה? דינה, בטוח שהיא לא אמרה לך כלום?"
"המעבדה," אומר מתי לפתע. כולם מסתובבים להביט בו. מילה אחת שאומרת כל כך הרבה.
חיוך של הבנה מסתמן על פניה של נטלי. "המעבדה!"
"אין, אתה גאון!" צוהלת דינה וצובטת את לחיו.
"יאללה, גלאפגוס, בא לכם איזו סגירת מעגל?" שואלת נטלי. אפשר ממש לחוש בהתרגשות באוויר. היא סוקרת בעיניה את הקהל. "יפתח!"
"מה אתם מסתודדים פה?" הוא שואל כשמצליח לפלס את הדרך לעברם.
"גלאפגוס," מחייכת נטלי במסתוריות. "מהר, שלא נפספס את זה!"
"נפספס את מה?" אבל הוא לא זוכה לתשובה; נטלי מושכת בזרועו כשהם יוצאים מהקפיטריה ושועטים במעלה המדרגות.
הזמן נעצר, או לפחות זו התחושה. היא בקושי נושמת, בקושי מורידה ממנו את העיניים. לבה הולם.
"תגיד משהו," היא לוחשת, מרגישה שהיא נקברת תחת מעטה של חוסר ביטחון. זה היה רעיון גרוע. היא חושבת שהחוויר כששאלה את השאלה, אבל התאורה כל כך עמומה שאולי זה סתם בראש שלה. היא רואה עליו שהוא מחפש את המילים, וזה גורם לה להרגיש יותר גרוע; מה אם הוא מנסה לחשוב איך לדחות אותה בעדינות?
"ללי, אני…"
"תשכח מזה, טוב? לא אמרתי כלום." היא מנסה לא להישמע מאוכזבת, לא לעשות עניין; מסיטה ממנו את מבטה כדי שלא יראה כמה באמת כואב לה.
"מה? שנייה, ללי, לא הבנת."
"נראה לי שדווקא הבנתי יופי." היא קוברת את פניה בידיה, מרגישה כאילו הייתה מתחת למים ברבע שעה האחרונה ושכחה איך נושמים. בשביל מה היא הייתה צריכה את זה? "אוף, מה חשבתי לעצמי?"
"את מוכנה לתת לי לדבר שנייה?" הוא שואל בעדינות, והיא מציצה בו מבעד למסך של שיער. לתדהמתה, הוא מחייך. מה יש לו לחייך? הוא לא רואה שהיא מושפלת?
"נו, דבר," היא רוטנת, אבל בתוך תוכה היא חושבת ששום דבר שיגיד לא ישפר את המצב.
אבל הוא לא אומר כלום, וזה מעצבן אותה עוד יותר. היא מתחילה לאבד סבלנות. בדיוק כשהיא מתכוונת לזרוק הערה עוקצנית וללכת משם הוא מושיט יד לכיס הפנימי של הז'קט שלו ומוציא משם משהו. "תני לי יד."
"מה? דניאל…" היא מוחה, אבל משהו במבטו משתיק אותה והיא מצייתת. מגע ידו עדין כשהוא פותח את כף ידה, מניח בה משהו קטן וחמים, וסוגר עליו את אצבעותיה. הוא מרפה והיא מקרבת את היד בחזרה אליה ופותחת את האצבעות.
הדבר האחרון שהיא מצפה למצוא שם היא טבעת משובצת אבן מונסטון בודדה ומושלמת. היא מרימה אליו עיניים מופתעות. הוא נראה כאילו הוא מחכה למשהו, כאילו זו אמורה להיות התשובה לכל השאלות שלה. אבל אם כבר, היא אפילו יותר מבולבלת עכשיו.
"מה?"
"גם אני רציתי לשאול אותך משהו, זוכרת?"
ואז נופל לה האסימון, ושנייה לאחר מכן הדמעות מעוורות אותה, והחיוך שלו הופך קורן כי ברור לו שהיא הבינה מה הוא מנסה לומר. "אתה לא רציני," היא מצליחה לומר איך שהוא, חצי בוכה וחצי צוחקת. "שנינו? איך?"
"חיסלנו טרוריסטים יחד, ללי, מה זה להציע נישואים יחד?"
"הזוי." היא מנידה בראשה. היא כזאת טיפשה. איך יכלה בכלל לחשוב שידחה אותה?
"את מוותרת לי על כריעת הברך, נכון? אחרת אני יכול לשכוח גם מהאתגר וגם מהמשחק," הוא מתלוצץ והיא מגלגלת עיניים. "אבל… כן, נכון?"
"ברור." הטבעת עדיין לחוצה חזק באגרופה כשהם מתחבקים. ההקלה כל כך עצומה שהיא מרגישה מסוחררת. היא מרפה ממנו רק כדי שתוכל להביט בו לרגע, אבל לפני שהיא מספיקה להשחיל מילה, להגיד לו כמה היא אוהבת אותו, נשמע רעש מוזר מבחוץ. קול שעטה שהולך ומתגבר, ואז מישהו הולם על הדלת.
"תפתחו, גלאפגוס! אנחנו יודעים שאתם שם!"
הוא היה צריך לדעת שזה לא יעבור בשקט שקיווה לו, אבל כל הסיטואציה כל כך הזויה שמה אכפת לו שגם חברים שלהם ייקחו בה חלק? הוא מרפה מאלה-לי, מעיף בה מבט כשהוא ניגש לפתוח את הדלת. היא עדיין נראית המומה כמו שהוא מרגיש, מוחה דמעה שעוד הספיקה לחמוק מעיניה. שנייה אחרי זה הם נכנסים בסערה, כמעט מועדים זה על זה כשכולם מנסים לעבור בדלת בו זמנית. הוא ציפה רק למתי ולנטלי. לתדהמתו גם אלפי שם, ודינה, סופי ויפתח. כולם נעמדים סביב שולחן המתכת, וזה מצחיק איך כל אחד מהם עומד בדיוק באותו מקום כמו אז.
"פספסנו?" שואלת נטלי חסרת נשימה. לפי הציפייה על פני כולם, נראה שהם רוצים לדעת את אותו הדבר.
"איך אתם… מה?" אלה-לי שואלת בבלבול. היא תולה מבט שואל בדינה. הוא מניח שגם היא הייתה בסוד העניינים.
"היי, אל תסתכלי עליי, הייתה פה קונספירציה שלמה, מתברר."
"רגע," אלה-לי קמה ממקומה. הוא ממש יכול לראות אותה חושבת. "אמרת לי מתי מת לראות אותך." היא עושה בדיוק עוד שני צעדים וחצי לעברו לפני שהיא מפצחת את העניין. "אני לא מאמינה, אתה ידעת שאני באה," היא חובטת בחזהו בעדינות. הוא תופס את ידיה ומושך אותה קרוב יותר אליו.
"סליחה, ללי," צוחקת נטלי. "אבל פיקוח נפש."
"אז בגלל זה התנהגתם כל כך מוזר קודם," היא ממלמלת לעצמה. עיניה סוקרות את כולם סביב השולחן ואז מתבייתות עליו. "כולם בעניין?"
"מתי. ונטלי. ואם הבנתי נכון, גם דינה?"
"מודה באשמה," עונה דינה.
"ואני, מתברר," סופי מחייכת מאוזן לאוזן. "זה כי סיפרתי לך על חברה שלי, נכון? איך לא קלטתי שזה הדליק אותך!"
"וכמיטב המסורת של גלאפגוס, מי האחרון לגלות?" שואל יפתח, אבל חיוכו מאוזן לאוזן מסגיר אותו.
"אני בכלל חשבתי שנהוג לבקש את רשות האח בעניינים כאלה," אומר אלפי ושולח מבט נוקב באחותו.
"נראה לי שאתה מתבלבל עם אבא," צוחקת אלה-לי. הוא יודע שרבו לא מזמן; מקווה שזה ישבור קצת את הקרח. היא כבר נראית יותר מאוששת. היא משחררת את הטבעת מאגרופה ומושיטה לו אותה, גבתה מורמת בבקשה אילמת.
"מה, לא אהבת?" הוא מיתמם.
"דביל," היא מצחקקת ומיישרת את האצבעות. הן רועדות מעט כשהוא מחליק את הטבעת על האצבע הנכונה, אבל זה בסדר כי גם שלו לא הכי יציבות. ההתאמה מושלמת. הוא פולט אנחת רווחה. היא נושאת אליו מבט נדהם. "איך…"
"יש לך עסק עם מקצוענים," הוא עונה, מרוצה מעצמו, ומנשק את מצחה, מברך בלב את דוד של מתי.
"היא אפילו יותר יפה במציאות," מתפעלת נטלי שרוכנת להביט בטבעת מקרוב. "אתם מרשים לי לספר לאבא שלי? הוא מה-זה ישמח."
"בטח, ברור."
"כדאי אבל שנתחיל להתקפל, לא? יש לנו אתגר ניווט על הראש," אומרת סופי. כולם נאנחים, כאילו נזכרים במאמץ הפיזי הצפוי להם למחרת.
"ומשחק," מוסיף אלפי. לרגע הוא על המשמר, אבל הטון שלו מרוכך.
"תתקדמו, אנחנו עוד שנייה איתכם," הוא אומר, ממתין עד שהחדר שוב מתרוקן. רק כשצעדיהם מפסיקים להדהד בחוץ, הוא מרים את מבטו אליה, מגלה שהיא מביטה בו מחויכת.
"מה, אתה רוצה שאני אצא קודם כדי שלא יראו אותנו יחד?" היא מתלוצצת.
"נדמה לי שקצת מאוחר מדי לזה, לא?" הם מחליפים חיוך עקום, נזכרים. "לא, האמת שרציתי לשאול אם יש לך טוש."
"אם יש לי מה?" היא מתבלבלת.
"טוש, את יודעת, דבר כזה שכותבים איתו?"
"חשבתי שלהסתובב עם טושים זה הקטע שלך."
"מצחיקה." הוא סוקר במבטו את החדר. היא מבינה שהוא רציני ומצטרפת לחיפוש. אחרי כמה רגעים הם מוצאים כמה טושים על שולחן צדדי ומאובק. היא מביטה בו נדהמת כשהוא מתחיל לבדוק אותם אחד-אחד. בסוף הוא מוצא אחד שכותב, וניגש אל הלוח שאיתר קודם. הטקסט הקודם לא נמחק ממנו בשום אופן, אז הוא כותב את התאריך של היום בפינה ריקה ומוסיף סביבו לב לאחר מחשבה. "בשביל הפעם הבאה שנמצא את עצמנו כאן." הוא לוקח את ידה ומצמיד את שפתיו לקעקוע על פרק כף ידה מבלי להסיר את מבטו ממנה. אומר לה שהוא אוהב אותה בלי להגיד לה. הוא רוצה להאמין שבימים אלה, זה הקטע שלו. "עכשיו אפשר ללכת."
"היי," היא קוראת אחריו כשידו כבר על מתג החשמל. הוא מסתובב להביט בה בשאלה. היא מחייכת, קורנת יותר נכון. הוא לא זוכר מתי ראה אותה ככה. "גם אני," היא אומרת ברכות.
"גם את מה?"
"אוהבת."