היא ידעה שלא תצליח להירדם, אבל לא חשבה שזה יהיה גרוע עד כדי כך. הניחה שבגלל שדניאל סוף סוף איתה יהיה לה קל יותר להיכנע לשינה, גם אם זה בתוך אוהל. אבל המוח שלה מסרב לכבות את עצמו; היא שוכבת שם ערה שעות אחרי שהוא ונטלי נרדמים. נדמה לה שהצליחה לנמנם קצת, אבל היא לא בטוחה. לבסוף היא נכנעת, מגששת אחר המעיל שלה בחושך, ויוצאת החוצה. מישהו כבר יושב ליד מה שנותר מהמדורה. כשהוא מסתובב למשמע צעדיה היא קולטת שזה אלפי. הוא לא נראה מופתע לראות אותה.
"גם את, אה?" הוא שואל כשהיא יושבת לידו.
"שכחתי כמה אני מתעבת שקי שינה." היא נרעדת, ומותחת את האצבעות לפני שהיא קוברת אותן הכי עמוק שאפשר בכיסי המעיל.
"מה זה, איפה הטבעת שלך?"
"אצל אימא. היא הייתה של סבתא של דניאל; לא בדיוק מתאימה לתנאי שטח."
"תכלס." הוא מהסס, ואז מגניב אליה מבט. "אני באמת שמח בשבילכם, ללי. למרות שהייתי מעדיף לדעת על זה לפני כולם."
היא לא בטוחה אם זו הטחת אשמה מרומזת, אבל היא לא יכולה לעצור בעצמה. "אולי אם לא היית מתנהג כמו אידיוט, הייתי מגלה לך קודם."
הוא לא נראה לגמרי מופתע מתגובתה, כאילו יודע שהביא את זה על עצמו. "אוקיי. צודקת. סתם, לא נעים להיות האחרון שיודע."
"מצטערת." היא קצת יותר כנה עכשיו; באמת שלא עשתה את זה במטרה לפגוע בו.
מסביב דממה, וחושך כמעט מוחלט, למעט אורות מנצנצים של איזה ישוב מרוחק. היא לא יודעת איך לשבור את השתיקה הזו בניהם, לא יודעת איך להיות איתו כשהוא ככה.
"בסדר", הוא אומר לבסוף. היא מסתובבת להביט בו, לא בטוחה לאיזו שאלה הוא משיב. "אני אדבר עם אבא. ובקשר לאדם... אני אנסה. אני פשוט לא יודע איך... להיות."
"רק תהיה שם בשבילו, אלפי. הוא לא צריך ממך שום דבר אחר."
"פשוט אף פעם לא הייתי אח גדול, מבינה? אולי יעזור אם... אחותי הגדולה תיתן לי כמה טיפים." הוא מחייך אליה בזהירות, עיניו בורקות אפילו בחושך. היא שומרת על פנים חתומות עוד רגע, אומרת לעצמה שחנופה לא תעזור לו, ואז נשברת ומושכת אותו קרוב אליה. כזאת חלשת אופי, היא אף פעם לא יכולה לעמוד בפניו, גם כשהוא בלתי נסבל.
"אם תפגע בו אני אקרע אותך, אלפי." קולה עדין, אבל היא מתכוונת לכל מילה.
"אם אני אפגע בו, דניאל יקרע אותי. ואני משתדל לא לחזור על טעויות." משום מקום, הוא מגחך לעצמו.
"מה?"
"סתם, נזכרתי איך תיעבת אותו בהתחלה. איך קראת לו? שחצן ונאלח?"
"הנה, רצית טיפים? אחת הדרישות מאחות גדולה. לתעב את כל מי שמתעלל באחיך הקטן."
"ואז עשר שנים יותר מאוחר להציע לו נישואים?"
"אם אתה מתאהב בו כנגד כל הסיכויים, לגמרי." הם מחליפים חיוך משועשע. אופטימיות זהירה מחלחלת לתוכה. זה אולי לא יקרה מיד, אבל יש לה תחושה שהכול יהיה בסדר.
נדמה לו שזה הקור שמעיר אותו, קור חד כזה שחודר לעצמות למרות שהוא מחופר בשק השינה. הוא לא זוכר מתי ישן בשטח בפעם האחרונה – לא בזמן האחרון, זה בטוח. כל הגוף שלו כואב. הוא לבד בשק השינה, אבל זה לא מאוד מפתיע אותו. הוא ממצמץ עד שעיניו מתרגלות לאפלוליות. הוא שומע את נשימותיה הקצובות של נטלי בקצה השני של האוהל. בחוץ דממת מוות. הוא משתחל החוצה משק השינה ונרעד, שולח את היד למעיל העבה שארז ברגע האחרון. איזה מזל.
בחוץ אור-לא-אור ברגעים האלה שלפני הזריחה, כזה שלא רואים בשום אופן בעיר. עיניו סוקרות את המחנה עד שהוא מוצא אותה, יושבת כשגבה אל האוהלים על קצה הצוק, מביטה על הגיא שנפרס תחתיה. גם במרחק כזה הוא רואה שהיא מכורבלת עד הסנטר במעיל. לפחות היא לא מנסה להיות גיבורה.
היא מסובבת את ראשה כשהיא שומעת אותו מתקרב ומחייכת אליו בעייפות כשהוא יושב לצדה. "היי." קולה צרוד, חצי בגלל השעה המוקדמת, חצי מהצעקות והשירה של יום קודם לכן.
"את עדיין על זמן ניו יורק?" הוא שואל.
היא מהנהנת, משעינה את ראשה על כתפו ותוחבת את ידה בכיס המעיל שלו. "ולא רגילה לישון בשטח. מה בדיוק חשבנו שכיף בזה?"
"בדיוק שאלתי את עצמי את אותו הדבר." הוא מחייך לעצמו כשנזכר בליל אמש. עוד הספיקו לספר ללואיס ולנעמי. העדיפו לא לספר לאחרים בינתיים. סתם מתחשק להם לשמור את זה לעצמם עוד קצת. היא השאירה את הטבעת אצל אימא שלה לפני שיצאו לדרך, מבועתת שיקרה לה משהו. אתמול לפני שנרדמו הוא סיפר לה את השתלשלות האירועים. "כמה זמן את כאן?"
"לא יודעת. שעות, נראה לי. אבל לא הייתי לבד."
"מה, פגשת רועה צאן שאירח לך חברה?"
"אלפי."
מילה אחת, אבל הוא מרגיש את משקלה. "הכול... טוב?"
"יהיה בסדר. נדמה לי." לרגע היא שותקת. ואז, "אגב משפחות פגומות, חשבת מה אנחנו אומרים לאימא שלך?"
"האמת שלא," הוא עונה בכנות גמורה. את נפתלי לא הייתה לו שום בעיה לשתף, הוא אפילו היה להוט לעשות זאת, אבל לא משנה כמה אימא שלו נראתה שונה בפעמים האחרונות שביקר אצלה, הוא תמיד יזכור לה את התקרית עם הפלסטר המורעל. בכל פעם שהן יחד באותו החדר (למרות שזה קורה לעתים נדירות בלבד), הוא לא מוריד מאלה-לי את העיניים. ליתר בטחון. "אני אטפל בזה."
"בטוח?"
"כן. יש לך משפחה פגומה משלך לדאוג לה." הם מחליפים חיוך עקום. הוא חושש בדיוק כמוה מהמפגש בין אלפי לאדם וגורי מאוחר יותר במשחק, יודע שיעמוד על המשמר עד שיהיה בטוח שאלפי לא יעשה איזו שטות. מעליהם השמש מזדחלת גבוה יותר בשמים. מתחתיהם מתגלה הגיא במלוא הדרו. מאחוריהם מתחיל המחנה להתעורר.
"בוקר טוב, דניאלה-לי!" רון קורא לעברם. הראשון שהדביק להם את הכינוי הזה כשחזרו בשנה האחרונה ללימודים. הוא נראה רענן ונמרץ, לחייו סמוקות מהקור. "קפה?"
השעה הקרובה עוברת על כולם באפסון המעילים, בהתארגנות וקיפול המחנה, בהכנת ארוחת בוקר. אף אחד לא מציק להם כשהם מסתודדים ליד שיירי המדורה מאמש, מניחים שהם רוצים לנצל כל רגע יחד לפני שאלה-לי חוזרת לניו יורק. הוא נזכר בבוקר הרעיל ההוא כשגרשון הסית את הבתים זה נגד זה, כאילו שלא היה מתוח מספיק. כמה שונה האווירה עכשיו; נעימה כזאת, של ביחד.
"את באה, רשף?" שואל יפתח, ואז שולח אליהם חיוך שומר סוד. "סליחה, זה אמור להיות רשף-גורן עכשיו?" הוא מוסיף בקול מהוסה, וחיוכו מתרחב כשאלה-לי מסמיקה. "אתה משחרר לי את הנווטת הכוכבת שלי?"
"כן. בטח." הוא מרפה ממנה בחוסר רצון, חובש לראשה את כובע המצחייה שהיא מחזיקה.
"תתכוננו להפסד צורב, כן?" היא מזהירה ואז מחייכת אליו בהיסוס; זוכרת היטב איך היה פעם.
"האמת, לא אכפת לי אם נפסיד." הוא מקרב את ידה לשפתיו, מצמיד אותן אל האצבע שכבר נראית עירומה בלי הטבעת. "באתגר הכי חשוב של הסופ"ש כבר ניצחתי." הוא מגניב מבט ביפתח, חושש שאולי אמר יותר מדי. אבל יפתח רק נד בראשו.
"לא, תמשיכו, הכול טוב. האלבום החדש שלי ממש כותב את עצמו."
"נתראה עוד כמה שעות," היא אומרת לו. הוא רוצה להשכיח את הצער מעיניה, להזכיר לה שמה זה כמה שעות לעומת חיים שלמים, אבל הוא מרגיש מגוחך, כאילו מהרגע שהסכימה להתחתן איתו יוצאות לו רק קלישאות מהפה.
"יאללה." הוא נושק לשפתיה פעם אחרונה, ואז מביט ביפתח. "אתה שומר לי עליה, כן? בלי שדות מוקשים הפעם."
"נשתדל." נחמד שממרחק השנים כבר אפשר לצחוק מזה. "יאללה, עורבים, אנחנו לוקחים את זה!"
הוא מביט אחריה עד שהעורבים נעלמים בקצה השביל. "בא, אחי?" שואל אותו רון.
"כן." הוא קורע את מבטו מהאופק. הוא לוקח נשימה עמוקה; עומד להיות יום ארוך. אבל למרות המחסור היחסי בשינה והשרירים התפוסים, הוא מרגיש מוכן לכל מה שצפוי לו. מה שהתחיל הכי בצחוק, משיחה של שני חברים משועממים ערב אחד בינואר, הסתיים אתמול בדרך הכי טובה שיכול היה לדמיין. או שבעצם זה רק מתחיל. והוא כבר מת לגלות לאן הכול יתגלגל משם.