הנה פרק שני... :)

הארי היה המום. אחרי כל השנים הללו, אחרי כל מה שקרה... הוא היה בטוח שדודה פטוניה שונאת אותו ואת כל המשפחה שלו. לא רק זה – מאיפה לכל הרוחות היא יודעת שהוא הנבחר? ומאיפה היא יודעת שסיריוס מת? או לחילופין מי זה בכלל סיריוס?
הוא שם לב שהוא עדיין מחזיק במעטפה ובתמונה. הוא הביט בתמונה. אמא שלו נראתה כמעט אותו דבר כמו שהיא הייתה בהגיגית של סנייפ.
למה היא ופטוניה רבו פתאום? הוא ידע שפטוניה תיעבה קסמים וכל מיני דברים שהם לא "נורמלים" לדעתה, אבל אם התמונה הזאת צולמה כשאמא שלו הייתה בת 12 זה אומר שהיא כבר הייתה בהוגוורטס, ודודה פטוניה לא נראתה כאילו הפריע לה שהאדם שלידה יודע להפוך רום ליין.
הוא הביט לתוך המעטפה, וראה שהיא לא ריקה. פטוניה השאירה לו בפנים מכתב. אז לזה היא התכוונה כשהיא אמרה 'אתה תקבל את כל התשובות שלך אחר כך'...
השעה כבר הייתה 12 ורון והרמיוני צריכים להגיע בקרוב. אבל הוא היה סקרן מידי. הוא ישב על המיטה, יישר את המכתב והחל לקרוא:

הארי היקר,
חשבתי לא מעט בשנתיים האחרונות, מאז שוולדמורט חזר, על כל ה שקרה ביני לבין לילי, והגעתי למסקנה שאתה צריך לדעת את כל הסיפור.
מאז שלילי התקבלה להוגוורטס סבך וסבתך היו מאוד גאים בה. הם שמחו על כך שיש קוסמת במשפחה ועל כך שאמך הייתה הטובה ביותר בשכבה. גם אני כמובן שמחתי בשבילה, אך בשלב מסוים התחלתי לקנא בה. בבית הספר שאני למדתי בו עברתי את כל המקצועות בקושי, את כל המקצועות המשעממים והרגילים כמו היסטוריה, אנגלית, ספרות, מתמטיקה... אמך שחזרה הביתה בחופשות תמיד סיפרה לנו כמה מרגש הוגוורטס, כמה דברים מופלאים היא גילתה, וכמה שהיא נהנתה ללמוד שם. עם השנים, הקנאה והתסכול שלי גדלו כל כך, עד שבקושי דיברנו אחת עם השניה. כבר לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי, לא לאמך, לא לסבך וסבתך, לאף אחד. הייתה בי שנאה כל כך גדולה לעולם הקוסמים ולכל דבר שקשור אליו, עד שנשבעתי לעצמי שאתרחק מהדברים הללו ככל שאוכל, כאילו הם לא קיימים. כמובן שזה אמר שאני כבר לא אדבר עם אחותך יותר. לאחר שהיא עזבה את הוגוורטס, קיבלתי הזמנה לחתונה שלה. לא הלכתי, כי הבטחתי לעצמי להתעלם מאחותי, וזה שהיא התחתנה עם קוסם לא שיפר את המצב. חודשיים לאחר שאתה נולדת, התחלתי להרהר בכל הנושא. התגעגעתי מאוד ללילי. כל רגשות הקנאה והתסכול החלו לעזוב אותי, אך במקומם באו רגשות הגאווה – איך אוכל אחרי כל השנים הללו להודות בפניה שפשוט קינאתי בה? שבגלל זה הפסקתי את הקשר שלי איתה? זה נראה טיפשי ומגוחך, עד שלא יכולתי להביא את עצמי להתוודות בפניה ולהשלים איתה. ערב אחד, לאחר מספר חודשים, החלטתי שזהו – גאווה לא גאווה, טיפשי לא טיפשי, אני הולכת אליה. זמן רב מידי עבר. התגעגעתי אליה יותר מידי. ולצערי הרב, בלילה הזה בדיוק היא ואביך נרצחו. התקשרתי לביתה כדי להודיע על בואי, אבל אף אחד לא ענה. חשבתי שאולי יש בעיה בקווים או אולי היא וג'יימס לא בבית כרגע, אז החלטתי לבוא לשם ולהפתיע אותה. כשהגעתי לשם, הכל עלה באש וחצי מהבית היה ממוטט. פשוט עמדתי שם ובהיתי בבית. ראיתי דמות גדולה יוצאת מהבית ובידה פקעת של שמיכות. המוח שלי היה משותק. לא ידעתי מה לעשות. הדמות הגדולה עלתה על משהו שנראה כמו אופנוע גדול והתעופפה משם. לאחר כמה דקות הגיע האמבולנס והוציאו את אימך ואביך מהבית. הם כבר לא היו בין החיים. אני לא זוכרת יותר כלום מאותו לילה – איך הגעתי הביתה, או מה עשיתי כשחזרתי... ואז למחרת ראיתי אותך מונח על סף הבית, עם המכתב מדמבלדור... הדבר היחיד שהיה לי בראש הייתה המחשבה 'איך היא יכלה לעשות לי את זה'. אחרי כל השנים, עד שסוף סוף עמדנו לחזור ולהיות החברות הכי טובות... כעסתי עליה כל כך, עד שפשוט את כל התסכול שלי הוצאתי עליך, הארי. החלטתי לשוב ולהתרחק ככל שאוכל מעולם הקוסמים, להעמיד פנים כאילו הוא כלל לא קיים. כל פעם שהבטתי בך, נזכרתי בה. לכן מעולם לא התייחסתי אליך כראוי... כל כך כעסתי, כל כך כאב לי, עד שפשוט לא יכולתי להתמודד עם זה ופשוט התעלמתי ממך... אבל זאת הייתה טעות, ואני יודעת שפגעתי בך הרבה, הארי, ואנא האמן לי שאני מצטערת על כך.
אם כך, הגעת לגיל 11, ולמרות שנשבעתי לשכוח, להתנהג כאילו אין דבר כזה קוסמים, ידעתי. ידעתי שיגיע המכתב מהגוורטס, ושתגלה מה באמת קרה להוריך. וכך, הלכת להוגוורטס לשנתך הראשונה. לקראת סוף השנה דמבלדור הופיע בבית, וסיפר לי מה קרה איתך, עם אבן החכמים ועם וולדמורט. העמדתי פנים שלא אכפת לי, שלא משנה לי מה קורה איתך או אם וולדמורט... אבל כנראה דמבלדור קורא מחשבות או משהו... הוא ידע, ואין לי מושג איך, שכן אכפת לי. וכך מאז כל שנה הוא שלח לי מכתב, שמספר מה קרה איתך. בשנתך השניה הוא סיפר לי על חדר הסודות, בשלישית הוא סיפר לי שמצאת את הסנדק שלך, סיריוס, ברביעית משום מה הוא לא שלח לי מכתב, אבל אחרי שסיפרת לנו שוולדמורט חזר, הבנתי שהוא היה עסוק מדי בלטפל במצב ולא מצא זמן ליידע אותי. דמבלדור סיפר לי גם מה קרה במשרד הקסמים, ועל הנבואה. משום מה השנה הוא לא שלח לי מכתב, אבל אני מניחה שכנראה לא קרה משהו רציני ולכן לא היה צורך במכתב.
הארי, אני יודעת שאם לילי הייתה עדיין חיה, היא הייתה גאה בך. מאוד גאה בך. הפכת לאדם אמיץ ואכפתי, למרות כל היחס שלנו אליך.
אם אי פעם תצטרך משהו, כל דבר, אפילו אם תרצה לחזור לגור כאן, רק תבקש. אתה לא לבד הארי. יש לך אותי.

באהבה מדודתך,
פטוניה.

הארי הבין עכשיו. היא מעולם לא שנאה אותו. היא פשוט הייתה כועסת ופגועה... אבל דבר אחד הציק לו: היא לא יודעת שדמבלדור מת. היא לא ידעה שזאת הסיבה שהוא לא שלח לה מכתב השנה. הוא חשב מעט, ואז החליט מה עליו לעשות.

כעבור רבע שעה הייתה דפיקה בדלת. הם הגיעו חשב הארי. הוא לקח את המזוודה שלו וירד במדרגות. למרבה תסכולו דוד ורנון הגיע לדלת לפניו. הוא פתח את הדלת, ובדיוק כפי שהארי חזה, רון והרמיוני עמדו על סף הדלת.
"צהריים טובים, מר דארסלי. אני הרמיוני גריינג'ר וזה רון וויזלי. באנו לאסוף את הארי." אמרה הרמיוני. הארי ראה שוב את העורק של דוד ורנון פועם ברקתו, העורק שהכיר כל כך טוב, והחליט שהכי טוב לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
"רון! הרמיוני!" קרא הארי.
"הארי! תודה לאל, כבר חשבתי שהתבלבלנו בבית..." אמר רון.
"אני... אני מיד בא. שכחתי משהו במטבח" וכשהארי ראה שדוד ורנון לא מתכוון להכניס אותם הוסיף "תחכו לי בחוץ, אני מיד בא.".
הארי נכנס למטבח וראה את דאדלי מסיים קופסת גלידה שלמה תוך כדי צפייה בתחרות אגרוף, ואת דודה פטוניה מחפשת משהו במקרר.
הוא התקרב למקרר, שמח על התירוץ שיש לו לגשת לכיוון דודה פטוניה.
"דודה פטוניה" הוא לחש, תוך כדי שהוא עושה את עצמו מחפש בקבוק מיץ "בחדר שלי על השידה תמצאי משהו שיעניין אותך." ותוך כדי כאב רב, אך למרות זאת שלם לגמרי עם דבריו הוא הוסיף "אני סולח לך דודה פטוניה. תודה על הכל." ועם המילים הללו הוא עזב את המטבח של הדארסלים, לתמיד. הוא ניגש לדלת, עדיין אוחז במעטפה שנתנה לו דודה פטוניה, אך את התמונה שהיא נתנה לו הוא השאיר מאחור, בחדרו. אם הוא והתמונה הם באמת המזכרת האחרונה של דודתו מאחותה, הוא רצה לוודא שלפחות אחת מהן תשרוד.
לתמונה שהוא השאיר על השידה הוא הוסיף פתק קטן, שעליו כתב: דודה פטוניה, דמבלדור מת.

טוב... מקווה שאהבת...

שוב, אני אשמח לתגובות...