הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ

פרק 4 – קווידיץ' וחיות אחרות

למחרת בבוקר הרמיוני, הארי וכל הוויזלים (פרט לביל ופלר שיצאו לירח הדבר שלהם), ישבו במטבח לארוחת בוקר. הארי, רון, פרד וג'ורג' החליטו לצאת אחר כך ולשחק קצת קווידיץ'. הארי תכנן לצאת למסע שלו למחרת והחליט שהדרך הטובה ביותר לבלות את היום האחרון שלו אצל הוויזלים היא לשחק קווידיץ'.גם הרמיוני וג'יני הצטרפו אליהם.

"אז אתם לכו להביא את המטאטאים בזמן שאנחנו נוודא שהשטח פנוי" אמר ג'ורג' לרון, הרמיוני, ג'יני והארי.

פרד וג'ורג' החלו להתרחק, כשהארי הציע לרון, הרמיוני וג'יני "תישארו פה. לא צריך ארבעה אנשים בשביל להביא את המטאטאים. אני מיד בא."

הארי הלך לכיוון המחסן שהוא ודמבלדור דיברו בתוכו רק לפני שנה... פתאום הוא שמע קול מוזר מהמחסן, כאילו יש שם מישהו.

הוא התקרב למחסן, ושמע דפיקות מוזרות מבפנים. יכול להיות שמישהו נתקע שם?

"שלום, יש פה מישהו?" קרא הארי, אבל לא הייתה שום תגובה פרט לזה שהדפיקות נעשו יותר מהירות. הארי הוציא את השרביט שלו ופתח בזהירות את הדלת. הוא שמע קול מבפנים... מישהו בוכה... או אולי צוחק?

הוא פתח את הדלת לרווחה, השרביט שלו עדיין בהיכון, וליבו צנח. הוא הרגיש כאילו כל האיברים הפנימיים שלו קפאו. הוא לא יכל לזוז. הוא לא יכל בכלל להאמין למה שראו עיניו...

מולו עמד אדם גבוה, בעל עור חיוור, עם כפות ידיים בעלות אצבעות ארוכות שנראו כמו עכבישים ועם עיניים אדומות.

לורד וולדמורט צחק את הצחוק המטורף שלו, והחזיק ביד את השרביט שלו אבל משום מה הוא לא כיוון אותו על הארי בכלל. הוא סתם עמד שם, וצחק.

פתאום הארי שם לב שיש שם עוד מישהו. אותו מישהו שכב על הרצפה, לרגליו של וולדמורט. הוא נראה בדיוק כמו-

"רון!" אמר הארי חלושות "לא... רון..." הוא נפל על ברכיו והרגיש את עיניו מתמלאות דמעות... הוא ידע שזה יקרה! הוא פשוט ידע! הוא לא היה צריך לבוא למחילה... עכשיו גם רון מת בגללו, כמו שסיריוס מת בגללו, כמו שההורים שלו מתו בגללו...

אבל זה לא היה הכל. וולדמורט יצא מתוך הארון, חיוך שבע רצון על פניו, וסימן להארי בידו להביט יותר פנימה לתוך הארון... הוא ראה עוד שתי דמויות מוטלות על הרצפה, בדומה לרון, לא זזות ולא נושמות. לאחת מהן היה שיער חום מנופח ולשניה שיער ג'ינג'י ארוך.

"לא... לא..." אמר הארי כמעט בלי קול וקפץ על רגליו כדי להתקרב לג'יני והרמיוני.

הוא נפל על ברכיו לצידן, מוחו משותק, ורק מחשבה אחת עוברת בראשו: זה הכל בגלליהם מתו בגללי

הוא תפס בכתפיה של הרמיוני, והחל לטלטל אותה.

"הרמיוני... הרמיוני! קומי... קומי נו... את לא מתה... את לא יכולה להיות מתה..." עכשיו כבר הדמעות בעיניו החלו לזלוג, הוא הרגיש אותן על פניו הקפואות, עדיין מוחו משותק פרט למחשבה אחת. הוא פנה אל ג'יני, אחז בכף ידה חסרת החיים, והקריב אליה את מצחו.

"ג'יני..." הוא אמר חלושות "ג'יני אני כל כך מצטער..."

ואז לפתע, כאילו משום מקום, הוא הרגיש כעס. כעס שמעולם הוא לא הרגיש עוד. הוא לא חשב שהוא יוכל לשנוא את וולדמורט יותר מאשר הוא שנא אותו קודם.

"אתה!" הוא צעק במלוא גרונו, "אתה עשית את זה! חתיכת פחדן!!! אותי אתה רוצה!!! למה הרגת אותם?!?!!?"

וולדמורט פשוט עמד שם, מחייך חיוך גדול ומכוער. הוא פנה בחזרה לרון, הרמיוני וג'יני, כשהוא עדיין אוחד בידה הקרה כקרח של ג'יני.

הוא לא ידע מה לעשות. הוא הרגיש רק שהוא עומד להקיא, דמעות עדין זולגות מעיניו. כבר לא היה אכפת לו מכלום. אם וולדמורט הולך להרוג אותו, אם הוא הולך לענות אותו... הוא כבר מת מבפנים. ג'יני, רון והרמיוני אינם, והכל באשמתו.

הברכיים שלו כבר לא החזיקו את משקלו. הוא צנח הצידה ליד ג'יני, עדיין אוחז בידה, ואיבד את ההכרה.

הארי שמע כל מיני קולות מסביבו, אבל הוא לא התעמק בהם כל כך. אלו בטח אוכלי המוות שעכשיו לוקחים אותו למקום מסוים, שבו וולדמורט יסיים עם הארי סופית, ויהרוג אותו במין מופע משעשע מול אוכלי המוות, כמו שהוא ניסה לפני שנתיים בבית הקברות. הקולות הפכו רמים יותר וברורים יותר. הוא שמע אנשים מדברים, את השם שלו עולה בשיחה מספר פעמים... השם שלו שוב נאמר מספר פעמים, כל פעם בקול יותר חזק מקודם.

"הארי. הארי. הארי. הארי!"

הוא שמע קול של בת, קול שדומה לקול של הרמיוני... יופי הוא חשב לעצמו. עכשיו אתה גם מדמיין את הקולות של החברים שמתו בגללך

"אני חושב שהוא מתעורר!" נשמע קול נרגש של בן. עכשיו אתה גם מדמיין שאתה שומע את רון

הוא פתח את העיניים. הוא שכב על האדמה, עדיין בתוך המחסן, ראשו דופק מהמכה שהוא בטח קיבל כשהוא נפל. הוא ראה מולו שתי דמויות מטושטשות. הוא מצמץ וראה את רון והרמיוני כורעים לידו. לקח לו כמה שניות לעכל את מה שהוא ראה, ואז הוא התיישב במהירות.

"רון? הרמיוני?"

"הארי! אתה בסדר?" שאלה הרמיוני.

"אבל אתם הייתם... אני ראיתי אותכם... עם ג'יני..." ואז פחד התפשט בליבו. "איפה ג'יני?! היא בסדר?!"

רון והרמיוני החליפו בניהם מבטים.

"מה?! מה קרה?!"

"הארי... זה היה בוגארט." אמר רון.

"לא יכול להיות! בוגארט לא יכול לפצל את עצמו למספר דמויות!"

"היו 4 בוגארטים במחסן, הארי" אמרה הרמיוני, "פרד וג'ורג' שכחו לספר לנו. הם התכוונו לטפל בהם היום. כשהם סיפרו לנו באנו ישר למחסן וראינו אותך מחוסר הכרה."

כמובן... אילו זה היה באמת לורד וולדמורט הצלקת שלו היה מתחילה לעקצץ...

הארי הרגיש כמו אידיוט. לא רק שהוא התעלף בגלל בוגארט, גם פרד, ג'ורג' וג'יני

ראו אותו. הוא הרגיש שהיא מסמיק. איך הוא יכל להיות כזה טיפש?

"איפה פרד, ג'ורג' וג'יני?" שאל הארי, מביט מסביב.

"הם... אמ.. הלכו לקרוא למר וגברת וויזלי" אמרה הרמיוני, וכשהיא ראתה את המבט הכועס על פניו של הארי הוסיפה "אבל הארי, אתה לא התעוררת! מה ציפית שנעשה?" אמרה הרמיוני בטון מסתייג.

הארי הביט בה בכעס והפנה את מבטו ממנה. הוא ידע שהם רק דאגו לו, אבל עדיין הוא כעס על כך שעכשיו גם מר וגברת וויזלי ידעו שהוא התעלף בגלל בוגארט.

"אז הבוגארט שלך כבר לא הופך לסוהרסן, מה?" אמר רון בטון רגיל כאילו הוא מדבר על מזג האוויר. הרמיוני תקעה לו מרפק חזק בצלעות. רון אמר "אווץ'!!" והסתכל על הרמיוני בכעס. "אבל זה נכון!"

הרמיוני נראתה כאילו היא הולכת לתת לו הרצאה על טקט אבל הארי עצר בעדה.

"עזבי אותו הרמיוני. הוא צודק."

הוא התרומם מהאדמה, ראשו עדיין דופק. רון והרמיוני קמו גם הם מהאדמה.

"זאת הסיבה שאני לא רוצה שתבואו איתי" אמר הארי. פתאום אחרי כל זה הסיבה שלו לא נשמעה כל כך ילדותית. "אם אחד מכם ימות בגללי אני לא אוכל לחיות עם זה. מספיק ההורים שלי וסיריוס מתו בגללי, אני לא מוכן שגם אתם תפגעו בגללי.

אולי זה אנוכי מצידי, אבל אני לא מוכן בשום פנים ואופן שאת או רון תמותו בגללי. אני אוכל להסתדר לבד."

"אוי, הארי..." אמרה הרמיוני ונראתה על סף דמעות.

"הארי, אנחנו באים איתך." אמר רון.

"לא שמעת מה שאמרתי כרגע? אני לא רוצה שתבואו איתי!"

"הארי, תהיה הגיוני! אתה יודע שאם נהיה שלושתנו ביחד יהיו לך סיכויים הרבה יותר טובים לחסל את כל ההורקרוסים! אתה לא זוכר? כל השנים האלה וכל מה שעברנו... איך אתה מסוגל לומר לנו שאתה הולך לבד?" שאל רון.

הארי לא זכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה את רון רציני ונחוש כל כך.

"חבר, אתה באמת חושב שהיינו מצליחים להגיע לאבן החכמים אם לא היינו עובדים ביחד? או שהיינו מצליחים להציל את ג'יני מאתה-יודע-מי?"

"זה היה שונה-" התחיל הארי, אבל רון קטע אותו.

"זה בדיוק אותו דבר! הארי, איך אתה מצפה שנישאר מאחור? אתה באמת מצפה שאני והרמיוני נחזור להוגוורטס ונלמד כרגיל בעוד אתה מחפש את ההורקרוסים?" הוא עצר רגע ואז המשיך. "תראה, אנחנו מודעים לסכנות, אנחנו יודעים ששום דבר לא בטוח... אבל אם יש לי הזדמנות לעזור לך לחסל את אתה-יודע-מי אז אני אנצל אותה... אני לא נשאר מאחור, הארי."

"גם אני לא, הארי." אמרה הרמיוני. היא כבר לא הייתה על סף דמעות. המבט שלה היה רציני ונחוש בדיוק כמו של רון.

הם הביטו אחד בשני, והארי היה כל כך אסיר תודה לרון ולהרמיוני, על כך שהם לא משאירים אותו לבד, על כך שהם מוכנים לבוא איתו עד הסוף...

"הארי!" קראה גברת וויזלי בדאגה "אתה בסדר?"

היא הופיעה בדלת ומאחוריה מר וויזלי, ג'יני, פרד וג'ורג'.

"כן, אני בסדר..." הוא אמר בשקט. הוא עדיין הרגיש נבוך מכך שכולם יודעים שהוא התעלף מבוגארט...

"הארי, קוסמים גדולים ומנוסים ממך לא היו מצליחים להתמודד מול 4 בוגארטים בבת אחת," אמר מר וויזלי "עד היום לא ידוע על מישהו שהצליח לזהות ולחסל יותר מ-2 בוגארטים בו זמנית."

"תודה, מר וויזלי" אמר הארי. הוא הרגיש טוב יותר עכשיו שהוא ידע שממילא לא היה לו סיכוי...

מר וגברת וויזלי נכנסו הביתה. כל השאר פנו ללכת לחורשת העצים כדי לשחק קווידיץ'. הארי הלך מאחור עם פרד וג'ורג'.

"הארי, אנחנו כל כך מצטערים." אמר פרד.

"כן, פשוט שכחנו לגמרי מהבוגארטים... היינו עסוקים כל כך עם זיקוקי הדינור

לחתונה שזה פשוט ברח לנו מהראש. סליחה, הארי."

"זה בסדר... אל תדאגו בקשר לזה..." אמר הארי.

"זה היה כל כך מוזר..." אמר פרד. "רון והרמיוני הקדימו אותנו, כי צעקנו להם מרחוק שיש בוגארטים במחסן ושיעצרו אותך לפני שתספיק לפתוח את הדלת. ואז כשאנחנו הגענו הבוגארטים השתנו בהתאם לרון והרמיוני."

"אז מה היה כל כך מוזר?" שאל הארי. הוא הניח שהבוגארט של רון הפך לעכביש ענק ושל הרמיוני לפרופסור מקגונגל שאומרת לה שהיא נכשלה בכל המבחנים.

"שני בוגארטים תקפו את רון ושניים תקפו את הרמיוני," אמר ג'ורג' "הבוגארטים של רון הפכו להרמיוני ואליך, והבוגארטים של הרמיוני הפכו לרון ואליך. זה היה מוזר להסתכל על שתי דמויות שלך שוכבות ככה על הרצפה בלי לזוז..."

הם הגיעו לחורשת העצים ושיחקו קווידיץ' עד שהשמש החלה לשקוע. הם פילסו את דרכם חזרה למחילה תוך כדי שהם מתבוננים בשקיעה. הארי לא ראה שקיעה כזו יפה כבר זמן רב. הוא חייך לעצמו, וחשב שהשקיעה הייתה סיום ראוי לחיים שהוא הכיר עד היום, והתחלה ראויה למסע, שיתחיל מחר.