הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ

פרק 5 – גודריקס הולו

הארי הבין משהו באותו לילה – הוא היה די אנוכי. הוא חשב, שכל מה שקרה עם דמבלדור השפיע רק עליו, שכולם נשארו עם אותם סדרי עדיפויות... אבל הוא טעה. הבוגארט של רון והרמיוני כבר לא הפך למה שהוא הפך בדרך כלל, וזאת הייתה ההוכחה הכי חותכת שהארי יכל לקבל.

"לומוס" אמר הארי והביט בשעונו. השעון הראה 4 דקות לארבע בבוקר. עוד 4 דקות הוא, רון והרמיוני יצאו לדרך – לגודריקס הולו. הם השאירו לוויזלים מכתב, שבו כתבו שלא ידאגו להם, ושהם מודים להם על הכל. אף אחד מהוויזלים פרט לג'יני לא ידע שהם יוצאים למסע. ג'יני בעצמה לא ידעה לאן הם הולכים, והארי העדיף שזה ישאר ככה. ככל שהיא תדע פחות, כך היא תהיה פחות בסכנה.

השעון הראה שהשעה 4, והארי לחש "נוקס".

כעבור מספר שניות הוא פגש את רון והרמיוני שהתעתקו גם הם, כמו הארי, לחצר ביתם של הוויזלים.

"טוב... שנלך?" שאל רון. הארי והרמיוני הביטו בו והנידו בראשם. הארי התרכז ביעד – גודריקס הולו. הוא הסתובב והרגיש את התחושה החונקת הזאת, את הכל הופך לשחור, ובדיוק כשהיה בטוח שהוא הולך להיחנק, הוא הריח ריח נעים של דשא. הוא פקח את העיניים וראה שהם הגיעו לכפר יפיפה. למרות שהיה דיי חשוך, הנוף על רקע הבתים נראה כאילו נלקח מציור. באופק שכבו מדשאות ענקיות, עצים ושדות פרחים, והארי חשב לעצמו שהוא מעולם לא ראה מקום יפה יותר.

הוא הביט הצידה וראה את רון והרמיוני מביטים בו.

"לאן עכשיו, הארי?" שאלה הרמיוני.

הארי שקל לרגע ואז אמר "אני חושב שכדאי שנתיישב איפשהו עד שיהיה פחות חשוך... זה יהיה חשוד אם מישהו יראה שלוש דמויות מסתובבת ככה בחוץ בשעה כזאת." הוא הביט סביב ואז הוסיף "יש שם ספסל. בואו נשב שם בינתיים."

שלושתם צעדו לעבר הספסל והתיישבו. הארי הביט מסביב. זה היה המקום היפה ביותר שהוא ראה בחיים שלו. הוא חייך למחשבה שהוריו גרו במקום יפה כזה.

הם רק ישבו אחד ליד השני זמן מה. אף אחד לא דיבר. שלושתם הביטו אל האופק, ואל השמיים שהפכו להיות עכשיו בצבע כחול בהיר.

"הארי, חשבתי קצת..." החלה הרמיוני, ולפני שהיא הספיקה להמשיך רון חייך ואמר "זה חדש."

הרמיוני הביטה בו במבט ארסי, אך הארי ראה שהיא לא באמת כועסת.

"אז כמו שאמרתי," אמרה הרמיוני והפנתה שוב את מבטה להארי "חשבתי קצת

על ראשי התיבות ר.א.ב... ויש לי ניחוש מי האדם שגנב את ההורקרוס האמיתי."

"מי את חושבת שזה?" שאל הארי.

"רגולוס בלק" אמרה הרמיוני.

"מה?" אמרו הארי ורון ביחד.

למה שאחיו של סיריוס, אוכל המוות, ירצה לנסות ולהשמיד את וולדמורט?

רון השמיע בדיוק את מה שעבר במוחו של הארי.

"אבל הרמיוני, הוא היה אוכל מוות!"

"אבל אתה לא זוכר מה שסיריוס סיפר לנו לפני שנתיים? בסופו של דבר הוא רצה לעזוב את וולדמורט ולהפסיק להיות אוכל מוות. חוץ מזה, רק אוכל מוות היה פונה לוולדמורט במכתב בשם 'אדון האופל'."

"אני לא יודע, הרמיוני..." אמר הארי. אבל כשהוא חשב על זה קצת, זה נראה לו בעצם דיי הגיוני. כלומר, כמה אוכלי מוות כבר יש עם אותם ראשי התיבות?

"אני לא חושב שזה היה רגולוס בלק, מי שגנב את ההורקרוס. לפי מה שסיריוס סיפר, הוא נשמע כמו פחדן חסר עמוד שדרה." אמר רון. "חוץ מזה, כדי לבגוד ככה באתם-יודעים-מי צריך חתיכת אומץ, ולפי מה שסלוגהורן אמר להארי, סיריוס היה היחיד מכל המשפחה שלו שהלך לגריפינדור."

"אם רגולוס בלק הלך לסלית'רין זה לא אומר שלא היה לו אומץ. זה רק אומר שהוא היה שאפתן יותר משהוא היה אמיץ או חכם או דבר אחר."

"הוא לא היה חכם אם הוא האמין לשטויות של וולדמורט." אמר הארי. "אני לא מבין את זה. וולדמורט הוא חצוי דם, והוא בא ומטיף לכל העולם שרק טהורי דם שווים משהו... כלומר, כמה צבוע אפשר להיות?"

"אני חושבת שהשאלה היא כמה טיפש אפשר להיות... כל אוכלי המוות האלה שהולכים אחריו, ומסכימים איתו... הרי הם יודעים שהוא בעצמו חצוי דם!" אמרה הרמיוני.

"טוב, אף אחד שהולך להיות אוכל מוות לא יכול להיות חכם במיוחד, נכון?" שאל רון.

השמש כבר החלה לשלוח קרני אור ראשונות על הרחוב הראשי בגורדיקס הולו. הארי הביט על הבתים והקשיב לדממה המוחלטת שהייתה ברחוב, פרט לקול ציוץ הציפורים.

"קדימה. בואו נלך לחפש את הבית של ההורים שלי." אמר הארי וקם מהספסל. רון והרמיוני קמו גם הם, ושלושתם החלו ללכת לאורך הדרך הראשית.

"איפה אתה חושב שנמצא הבית של ההורים שלך?" שאל רון.

"אני לא בטוח... אבל אני חושב שאני אדע כשאראה אותו." אמר הארי. הוא לא זכר את הכפר הזה בכלל, אבל הרגיש שהוא מכיר אותו כבר שנים. הייתה לו הרגשה מוזרה של ביתיות כשהוא הלך כך בדרך הראשית, כאילו הוא הכיר כאן את כולם, כאילו הוא ידע בדיוק לאן מובילה הדרך הזאת...

הם הלכו להם כך 10 דקות עד שהארי ראה משהו שמשך את תשומת ליבו. שם, כמה עשרות מטרים ממנו, עמד בית, או מה שהיה פעם בית. חצי מהגג היה ממוטט, וצבעם השחור של הקירות העידו על כך שהבית עלה באש בעבר.

כנראה שגם הרמיוני שמה לב לבית, כי לפתע היא נעצרה במקומה. הארי ורון עצרו גם הם. היא הביטה בהארי.

"אתה חושב שזה-"

"כן. זה הבית."

רון הביט בבית במבט מלא אימה, הצביע על הבית ואמר "אתה שרדת את זה?"

הארי לא ענה. הוא התחיל ללכת לכיוון הבית. רון והרמיוני הלכו בעקבותיו.

"אבל כל השנים הללו... האנשים כאן לא שיפצו את הבית או משהו?" שאל רון.

"אני חושב שזה קשור לאבדה קדברה... אולי אי אפשר לתקן בית שנהרס בעקבות הקללה, כמו שאי אפשר להחיות מישהו שמת ממנה." אמר הארי.

הם הגיעו לבית, והארי הביט דרך אחד החלונות השבורים וניסה להתבונן פנימה. הוא ראה את השרידים של מה שבוודאי היו בעבר רהיטים, תמונות, שטיחים וכ'ו. הוא עזב את החלון והלך לכיוון הדלת. הוא ניסה לפתוח אותה, אבל הדלת הייתה תקועה.

"אלוהומורה" הוא ניסה, אבל כלום לא קרה.

"זה כנראה האבדה קדברה. בטח המקום אטם את עצמו או משהו כזה." אמרה הרמיוני.

הארי הלך לכיוון החצר האחורית. כשהוא הגיע לשם, הוא ראה שתי מצבות.

הוא התקרב, וראה שעל הראשונה כתוב "מר ג'יימס פוטר" ועל השניה "מרת לילי פוטר". רון והרמיוני הופיעו מאחוריו.

הייתה שתיקה קצרה, ואז הרמיוני אמרה "אני כל כך מצטערת, הארי".

הארי הנהן. הוא הביט מספר שניות על המצבות של הוריו, ואז אמר בשקט, כך שרק הוא יוכל לשמוע: "אתה תשלם על זה, וולדמורט."

כעבור שעה, הם ישבו בפונדק שנקרא "קפה הכפר". אף אחד מהם לא היה רעב במיוחד, אז הם הזמינו רק שוקו חם. פתאום מישהו מאחורי הארי קרא "אלוהים אדירים! ג'יימס!" הארי פנה לכיוון הקול וראה אדם שמנמן, די נמוך, עם לחיים ורודות ופנים נעימות. האיש הסתכל עליו רגע נוסף ואז אמר "לא... אתה לא ג'יימס... אלוהים, אתה נראה בדיוק כמוהו...".

"אני הארי פוטר, הבן של ג'יימס." אמר הארי.

האיש התקרב אליו. הוא הביט בהארי כמה רגעים ואז אמר "אני איאן. איאן מרנין." הוא הושיט להארי את ידו והארי לחץ אותה.

"אני המנהל של הפונדק. אבא שלך היה ידיד טוב מאוד שלי. הוא ואימך היו באים לכאן כל הזמן."

הוא נראה מהורהר לרגע.

"כולם כאן בגודריקס הולו היו בטוחים שאתה מת... איך זה ששרדת את הפיצוץ?"

"הפיצוץ?" שאל הארי, מבולבל.

"כן, פיצוץ צינור הגז בבית שלכם... הכל עלה באש, חצי מהבית התמוטט...".

הוא שוב נראה מהורהר, ואז נראה שהוא שם לב לכך שהוא עדיין לוחץ את ידו של הארי. הוא משך את ידו בחזרה אליו.

"בכל אופן, כבוד גדול לפגוש את הבן של ג'יימס ולילי." הוא חייך אל הארי. "ההורים שלך היו משהו מיוחד, הארי... אני לעולם לא אשכח את כל מה שהם עשו למעני. בלעדיהם לא היה לי היום פונדק משלי. אני חייב הכל להם... ודרך אגב, אם אתם צריכים מקום לישון בו אתם יכולים ללון כאן בפונדק. על חשבון הבית כמובן. אני לא אחלום לגבות תשלום מבנם של לילי וג'יימס."

"תודה, אדוני." אמר הארי.

"על לא דבר, על לא דבר..." הוא אמר בהינף יד. "ובבקשה, קראו לי איאן. כולם כאן קוראים לי כך. ואם תצטרכו משהו אל תהססו לבקש, בסדר?"

הוא חייך, ופנה להתרחק מהם.

"טוב, לפחות אנחנו יודעים איפה אנחנו נישן." אמר רון והתמתח.