הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ

פרק 6 – עדיף מכתב אחד ביד, מאשר שני ריבים על העץ

הארי, רון והרמיוני העבירו את כל היום בסיור בכפר. הארי ידע שיש כאן משהו, משהו שיעזור להם למצוא את ההורקרוסים. חייב להיות. הייתה לו תחושת בטן כזו חזקה, שזה פשוט נראה בלתי אפשרי שהוא טועה.

עד הערב הם כבר עברו בכל הכפר. מידי פעם הופיע קול מאחורי הארי שקרא "ג'יימס!". האנשים בכפר, כמו איאן, היו בטוחים שהוא אביו. הוא לא היה בטוח איך הוא הרגיש לגבי זה. מצד אחד, הוא שמח לדעת שכולם בכפר חיבבו את הוריו מאוד, אבל מצד שני הוא הרגיש כאילו צבת אוחזת בבטנו.

בערב הם חזרו ל"קפה הכפר" והזמינו משהו לאכול. כבר היה חשוך, והכוכבים בכפר נראו משום מה בולטים יותר מאשר בכל מקום אחר.

"זה כפר ממש חמוד. הייתי רוצה לגור פה." אמרה הרמיוני.

"כן, את צודקת." אמר רון ופיהק פיהוק ענקי. "אני חושב שאני אפרוש לישון. אתה בא הארי?"

"כן, בעוד דקה." אמר הארי. "אני אסיים את השתיה שלי ואבוא."

"אז אני הלכתי. לילה טוב הרמיוני."

"לילה טוב." אמרה הרמיוני.

הם צפו ברון שעה שעלה במדרגות לעבר חדרי האורחים. הארי סיים את השתיה שלו ופנה לקום כשהרמיוני עצרה בעדו.

"הארי, חכה." אמרה הרמיוני. "אני רוצה לדבר איתך לרגע."

"בסדר." אמר הארי.

"כמה זמן אנחנו מתכוונים להישאר פה?" שאלה הרמיוני.

"אני לא יודע. כמה זמן שייקח למצוא רמז בקשר להורקרוסים."

"אבל אתה לא באמת מצפה למצוא רמז בקשר אליהם ככה?" שאלה הרמיוני.

"איך ככה?"

"ע"י כך שנסתובב בכפר הזה שוב ושוב. אתה לא באמת מצפה שההורקרוס או הרמז או מה שזה לא יהיה יקפוץ לפנינו סתם כך באיזו פינת רחוב." הרמיוני אמרה.

הארי לא הבין. אז מה היא בעצם רוצה, שהם יעברו בית בית וישאלו 'סליחה, האם במקרה ידוע לכם על מיקומה של אחת מהנשמות של הלורד וולדמורט?'

הרמיוני כנראה הבינה מה הארי חושב כי היא אמרה "אני לא אומרת שאנחנו צריכים לשאול אנשים כאן על ההורקרוסים. אני רק אומרת שאולי..." היא הביטה בהארי בחשש "אולי תחושת הבטן שלך היא רק... רק תחושת בטן."

"אז מה את בעצם אומרת?" אמר הארי. הוא החל להתעצבן.

"אני אומרת שאולי... אולי כדאי שנמשיך הלאה... שנתקדם." היא אמרה בקול נמוך.

"אז את בעצם חושבת שמה שעשינו היום היה רק בזבוז זמן?" סיכם הארי.

"לא, אני לא אומרת את זה. אני רק אומרת שהייתה לך תחושת בטן ו-"

"יש לי תחושת בטן" הארי תיקן אותה.

"בסדר, שיש לך תחושת בטן ובדקנו אותה היום, אבל לא מצאנו כלום. אז אולי כדאי שנתקדם ו-"

"הרמיוני, אני יודע שיש כאן משהו! אני לא יודע איך, אבל אני יודע!"

"אבל אולי כל זה פשוט נובע מ... אתה יודע... מכך שזה היה הכפר של הוריך וכל זה..." אמרה הרמיוני בקול נמוך יותר ממקודם.

"אז את בעצם אומרת, שהסיבה היחידה שאני רוצה להישאר כאן היא בגלל שאני רוצה להיות בכפר שההורים שלי חיו בו?" שאל הארי בכעס. "שאני רוצה להישאר כאן לא בגלל ההורקרוסים אלא בגלל ההורים שלי?"

"לא, הארי, אני לא התכוונתי לזה-!" הרמיוני אמרה נואשות, אבל הארי כבר נעמד על רגליו.

"לילה טוב, הרמיוני" הוא אמר, ועלה בעקבות רון לחדר שלהם.

כשהוא נכנס, רון כבר ישן שינה עמוקה. הוא החליף בגדים ונכנס למיטה שלו.

למרות שהוא היה עצבני, הוא נרדם כמעט מיד. העייפות מהיום הארוך שלהם בגודריקס הולו הכניעה אותו.

בלילה הוא חלם שהוא רץ באחת המדשאות הענקיות שהיו באופק של גודריקס הולו. הוא הרגיש נפלא, כמו ילד קטן שמשחק בתופסת. לפתע הוא ראה מישהו עומד עם גבו אליו. היה לו שיער שחור שגדל לכל הכיוונים.

"אבא!" הוא קרא. הוא שם לב שהקול שלו היה ילדותי מאוד, כמו של ילד בן 4. האיש עם השיער השחור הסתובב, כרע ברך, ופתח את זרועותיו כדי שהארי יקפוץ לתוכן. הארי בדיוק עמד לנחות לתוך זרועותיו של אביו, כשפתאום אביו נעלם ובמקום להיות בין זרועותיו, הוא נפל על האדמה הקרה.

הוא פתח את העיניים כדי למצוא את עצמו על הרצפה ליד מיטתו. כאב חד התפשט במרפק הימני שלו, שעליו הוא נפל. הארי קילל.

הוא הרגיש כל כך מתוסכל, כל כך טיפש, עד שהוא יכל לצרוח מרוב זעם, אבל הוא לא עשה זאת, מכיוון שבדיוק הוא שמע את קולו של רון.

"אתה בסדר, הארי?"

המיטה של הארי הסתירה ממנו את המיטה של רון, אז הוא התרומם, ישב על המיטה שלו ואמר "כן, אני בסדר." תוך כדי שהוא משפשף את המרפק שלו.

"נפלת מהמיטה, מה? גם לי זה קרה אתמול בלילה. המיטות פה כל כך צרות..." הארי חייך, ואז הביט בשעונו.

"כבר 9 בבוקר. שנרד לאכול משהו?" שאל הארי.

"אני אחריך." אמר רון.

כשהם יצאו מהחדר, רון אמר "שנלך לקרוא להרמיוני?"

"כן, בטח." ענה הארי. הכעס שלו על הרמיוני כבר דיי נעלם, למרות שהוא עדיין לא הבין למה הייתה הכוונה שלה ב"להתקדם".

הם הגיעו לחדרה של הרמיוני, ורון דפק בדלת.

"הרמיוני, תפתחי זה אנחנו." הוא קרא. לא הייתה שום תגובה.

"אתה לא חושב שהיא עדיין ישנה, נכון?" שאל רון.

"אני לא יודע." הארי משך בכתפיו.

"הרמיוני? את שם?" קרא רון ודפק בדלת. שוב לא הייתה כל תשובה. הם הביטו אחד בשני ואז רון לחש "אלוהומורה".

הדלת נפתחה, והארי ורון נכנסו לחדר. המיטה הייתה מסודרת כאילו לא ישנו בה בכלל.

"הרמיוני?" רון קרא שוב.

החדר היה ריק. הרמיוני לא הייתה שם.

"איפה היא יכולה להיות?" שאל הארי.

הם הביטו אחד בשני ואז רון אמר "ראית אותה נכנסת לחדר אתמול בלילה?"

"אממ..."

הארי החל להרגיש אשמה. הוא לא ידע אם הרמיוני באמת נכנסה לחדר שלה אחרי שהוא הלך. הוא הפנה את מבטו מרון ואמר "לא, לא ראיתי אם היא נכנסה לחדר שלה אתמול בלילה."

"מה זאת אומרת לא ראית? לא עליתם ביחד לחדרים אחרי שהלכתי?"

"אממ... לא. היו לנו מעין ויכוח... ואז אני עליתי לחדר והיא נשארה לשבת למטה." אמר הארי בקול נמוך תוך כדי שהוא מסתכל על הנעליים שלו. הוא הרגיש נורא.

"מה?!" אתה רוצה לומר לי שיכול להיות שהיא נעדרה כל הלילה?!" צעק רון, מתחיל להיות אדום.

"אני לא יודע!" צעק הארי בחזרה.

"יצאת מדעתך?! היא יכולה להיות בכל מקום עכשיו!!! יכול להיות שהיא נחטפה ע"י אוכלי מוות או אפילו יותר גרוע! יכול להיות שהיא מתה!"

"אל תגיד את זה!" צעק הארי. הוא ידע בדיוק מה יכול להיות שקרה להרמיוני גם בלי שרון יטיח את זה בו.

"אני אגיד מה שאני רוצה! חתיכת אידיוט, איך השארת אותה שם לבד?!"

הארי עמד לענות לו בדיוק כשקול שהופיע מאחוריהם אמר "מה קורה פה?"

הארי ורון הסתובבו שניהם במהירות לכיוון הקול. זאת הייתה הרמיוני.

"הרמיוני! את בסדר!" אמר הארי בהקלה.

"כמובן שאני בסדר, למה שאני לא אהיה?" היא שאלה והביטה בהם במבט מבולבל. רון הפך ליותר אדום ממקודם, לפני שהוא שאג "תגידי לי יצאת לגמרי מדעתך?!"

הארי והרמיוני הביטו בו, המומים.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאלה הרמיוני בכעס.

"על מה אני מדבר?! על מה אני מדבר?! אני מדבר על זה שגברת גריינג'ר מחליטה להעלם לה ככה, בלי שהיא טורחת לומר לאף אחד מאיתנו!!!" רון צרח. הוא היה עכשיו ממש אדום.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?!" שאלה הרמיוני שוב.

"אני מדבר על זה שאני והארי באים לפה, ומוצאים חדר ריק לגמרי, בלי שום הודעה, בלי שום פתק-!"

"אז מה זה בדיוק?!" קטעה אותו הרמיוני, והצביעה על השידה שליד המיטה שלה.

הארי ורון הביטו לשם, וראו פתק לבן קטן. רון הפך חיוור מאוד, ונראה כאילו הוא חטף נבוט בראש. הרמיוני הביטה בו.

"בפעם הבאה לפני שאתה מתחיל לצעוק עלי, תוודא שבכלל יש לך סיבה מוצדקת!" צעקה הרמיוני.

"זאת הייתה סיבה מוצדקת!" רון צעק בחזרה.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע לקרוא?!"

"לא, אני רק אומר שאף אחד מאיתנו לא היה שם לב לפתק הטיפשי הזה אם את לא היית מצביעה עליו! היית צריכה לשים אותו במקום בולט יותר!" צרח רון.

"מה בכלל הבעיה שלך?! סך הכל הלכתי לרגע ל-"

"לעזאזל הרמיוני, אני דאגתי לך כמו משוגע!!!" צרח רון.

שתיקה נפלה. הארי חשב שזה זמן טוב לעזוב אותם לבד.

"אני יורד למטה. אני אפגוש אתכם אחר כך." הוא אמר בשקט ופנה ללכת למדרגות. הוא ירד למטה, שם הוא פגש את איאן.

"היי, הארי. הכל בסדר שם למעלה? שמעתי צעקות ובדיוק התכוונתי לעלות."

"כן, הכל בסדר." ענה הארי. "ויכוח קטן, לא משהו רציני."

הארי הלך להתיישב באחד השולחנות. לפתע איאן הביט בהארי ואמר "היי, הארי, בדיוק נזכרתי במשהו..."

הוא הלך לכיוון הדלפק והתחיל לחפש משהו באחת המגירות. הוא פתח וסגר כמה מגירות, תוך כדי שהוא ממלמל "אני בטוח ששמתי את זה כאן...".

בסופו של דבר הוא קרא "מצאתי!" והחזיק מעטפה מעל לראשו עם חיוך של ניצחון על פניו. הוא התקרב לשולחן שבו ישב הארי, והושיט לו את המעטפה.

"זה מכתב שמישהו ביקש ממני למסור לאביך לפני 17 שנה. הוא ביקש ממני לוודא שהמכתב יגיע לידיו. אותו אדם לא יכל למסור את זה לג'יימס בעצמו כי באותו לילה ג'יימס ולילי היו מחוץ לגודריקס הולו. מעולם לא הספקתי למסור את המכתב לאביך. בשנה האחרונה לפני הפיצוץ הם בקושי היו כאן, בכפר. הם עזבו לפרקי זמן ארוכים, חזרו לזמן קצר ואז שוב עזבו."

הוא נראה מהורהר לרגע, ואז הוא המשיך.

"אולי זה כבר לא רלוונטי לכלום אחרי 17 שנה, אבל אני חושב שמין הראוי שתקבל אותו."

איאן הושיט להארי את המעטפה והארי לקח אותה.

"תודה, איאן."

"על לא דבר." אמר איאן, חייך, וחזר לדלפק. הארי פנה להביט במעטפה. על המעטפה היה כתוב:

לכבוד:

ג'יימס פוטר

בית מספר 4

גודריקס הולו

הוא סובב את המעטפה. מאחוריה היה כתוב:

שם השולח:

רגולוס בלק