הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 7 – המכתב מרגולוס
מה
זה מה שעבר בראשו של הארי כשהוא הביט על המעטפה המיועדת לאביו. מה לרגולוס ולאבא שלו? מה פתאום אוכל מוות מחליט לשלוח מכתב לחבר במסדר עוף החול? ועוד מלפני 17 שנה... כלומר שנה לפני שוולדמורט איבד את כוחותיו... ואם הארי זכר נכון, לפני שנתיים, כשסיריוס הראה לו את אילן היוחסין של משפחת בלק, תאריך מותו של אחיו היה לפני 15 שנה... וכעת משעברו שנתיים... נראה כאילו הוא כתב את המכתב באותה שנה שהוא נרצח...
"יו-הו... הארי?"
הוא שם לב שמישהו מנופף בכף ידו מול עיניו. הוא הביט וראה את רון והרמיוני יושבים לצידו.
"מה קרה?" רון שאל.
הארי הושיט להם את המעטפה ושניהם הביטו בה. הוא ראה כיצד הבעת פניהם משתנה מהבעה של סקרנות להבעה של בלבול.
"מאיפה השגת את זה?" שאל רון.
"איאן. הוא הביא לי את המכתב וסיפר שמישהו השאיר אותו לאבא שלי לפני 17 שנה." אמר הארי.
"תפתח את המעטפה" אמר רון.
רון הושיט להארי את את המעטפה והארי פתח אותה. בפנים הייתה חתיכת קלף. הארי הוציא את הקלף, יישר אותו, וקרא את המכתב בקול נמוך כך שרק רון והרמיוני ישמעו אותו:
ג'יימס היקר,
יש בידי מידע שעשוי לסייע לך ולמסדר עוף החול בדרככם להשמדת אדון האופל.
אדון האופל אינו בן תמותה. הוא השתמש בקסם אפל על מנת לפצל את נשמתו למספר חלקים, כך שלא יהיה ניתן לחסלו עד אשר כל חלקי נשמתו יחוסלו.
החלקים של נשמתו הוסתרו בתוך חפצים שונים. עד כה הצלחתי למצוא אחד מהם ולהשמידו. הוא הוסתר בתוך תכשיט שבעבר היה רכושו של סלזאר סלית'רין. נותרו עוד מספר חפצים, ואיני יודע מה הם, אך גיליתי שאחד מהם מוחבא באזור אשלי הנמצא צפון מזרחית ללונדון. אנא מסור מידע זה לדמבלדור בהקדם האפשרי.
בתודה,
רגולוס בלק
הארי הרים את עיניו, והביט בשני חבריו. רון דיבר ראשון.
"את צדקת, הרמיוני. זה באמת היה רגולוס. אבל... למה?"
"ולמה הוא שלח את זה דווקא לאבא שלי? למה הוא לא שלח את זה לסיריוס או ישירות לדמבלדור?" שאל הארי.
"תחשבו על זה. סיריוס היה בוודאי קורע את המעטפה ברגע שהוא היה רואה את השם של אחיו עליה. והוא לא שלח את זה לדמבלדור כי..." היא חשבה לרגע ואז המשיכה "כי אז היו עולים עליו והורגים אותו. בטח וולדמורט השגיח היטב על אוכלי המוות שלו ושם מעקבים על דרכי התקשורת. דמבלדור בוודאי היה בלתי מושג בגלל המשימות במסדר ולכן רגולוס לא יכל למסור את המכתב לדמבלדור באופן אישי."
"כמובן..." אמר הארי "בגלל זה הוא גם לא שלח את המכתב לאבא שלי אלא הגיע לכאן כדי למסור לו אותו באופן אישי. כשהוא ראה שאבא שלי לא פה הוא ביקש מאיאן לוודא שאבא שלי יקבל אותו! אבא שלי היה בטח האדם הראשון שרגולוס חשב עליו אחרי סיריוס שהיה חבר במסדר. ועדיין... למה הוא בגד בוולדמורט?"
פתאום הארי שם לב לרון. הוא לא נרתע למשמע שמו של וולדמורט. כשהוא חשב על זה מעט, הוא נזכר שגם ביום שהם הגיעו לגודריקס הולו ודיברו על רגולוס רון לא נרתע כשהם ביטאו את שמו של אדון האופל.
"רק רגע... זוכרים מה סיריוס אמר? 'ממה שגיליתי לאחר מותו, הוא נכנס כל כך פנימה, ואז נבהל ממה שביקשו ממנו לעשות וניסה לצאת'... מה כבר יכלו לבקש ממנו לעשות שהוא נבהל כל כך והחליט לחזור לצד שלנו?" שאל רון.
"להרוג את סיריוס." אמר הארי. המחשבות שלו פשוט יצאו מפיו עוד לפני שהספיק לבלום אותן. "בטח רצו שהוא יעשה את זה כי היה לו יתרון על פני אוכלי המוות האחרים – הוא יכל לשחק על הרגשות של סיריוס. אחרי הכל הם היו אחים. וולדמורט ידע שסיריוס לא יהרוג אותו מיד... ואז, בלי שסיריוס יהיה מוכן, רגולוס היה אמור לכשף אותו."
"נשמע הגיוני... אבל מאיפה הוא יודע על ההורקרוסים? זה אמור להיות סוד כמוס. אך אחד לא אמור לדעת על זה חוץ מוולדמורט עצמו." אמר רון.
"כנראה הוא גילה את זה בטעות איכשהו... ואז הוא החל לחפש את ההורקרוסים כדי להשמידם, כי הוא ידע שוולדמורט יהרוג אותו ממילא מכיוון שהוא לא רצה להישאר אוכל מוות, ככה שלא היה לו מה להפסיד." אמר הארי. "הוא גם לא יכל להצטרף למסדר כיוון שכך הוא היה מסתכן בזה שיגלו אותו ולכן הוא עבד לבד."
"מה שאומר שנותרו לנו כעת שלושה הורקרוסים: הנחש, הגביע של הלגה הפלפאף ומשהו של גריפנדור או ריינבקלו." אמרה הרמיוני.
הם אכלו ארוחת בוקר ואז עלו לחדרים שלהם. הארי כבר לא ראה מטרה להמשיך לחפש בכפר רמזים, כי ככל הנראה הרמז שהוא חש היה המכתב מרגולוס.
"אממ... הארי?"
"כן?"
"אני מצטער שצעקתי עליך מקודם. פשוט הייתי מודאג." אמר רון.
"אני זה שצריך להתנצל. הייתי צריך לוודא שהרמיוני בסדר לפני שעליתי לחדר." אמר הארי.
"על מה רבתם בכלל?"
"הרמיוני אמרה שהיא חושבת שכדאי שנתקדם בחיפוש שלנו ונעזוב את הכפר."
"נתקדם לאן?"
נשמעה דפיקה בדלת.
"פתוח." קרא רון. הדלת נפתחה והרמיוני נכנסה לחדר, סוגרת את הדלת אחריה.
"היי, הרמיוני." אמר הארי.
"אני צריכה לדבר איתכם. זה בקשר למקום שהלכתי אליו היום בבוקר."
הארי ורון הביטו אחד בשני, ורון משך בכתפיו.
"הייתי בסמטת דיאגון... בערך."
"בערך?"
"ליד סמטת דיאגון."
שניהם הביטו בה במבט שואל.
"איפה זה בדיוק ליד סימטת דיאגון?" שאל הארי.
"בסמטת נוקטרון." אמרה הרמיוני בשקט.
"מה???" קראו שניהם ביחד.
"למה הלכת לשם? ועוד לגמרי לבד? זה מסוכן, הרמיוני!" אמר רון.
"הלכתי לשם כדי לקנות את זה." היא הראתה להם מכשיר עגול, בגודל של כדור טניס.
"מה זה?" שאל הארי.
"נשמוטיס. מאתר נשמות. זה כמו מכ"ם, אבל לנשמות. ככה נוכל לאתר את ההורקוסים יותר בקלות."
"ואו... זה גאוני הרמיוני! אז לזה התכוונת אתמול כשאמרת 'להתקדם'?" שאל הארי.
הרמיוני הנהנה. "ידעתי שקיים מכשיר כזה, ועד היום בבוקר לא זכרתי איפה ראיתי אותו. בכל אופן, עכשיו כשאנחנו יודעים את האזור המדוייק בו נמצא ההורקרוס החיפוש יהיה הרבה יותר קל." אמרה.
היא הפעילה את המכשיר. כמה סנטימטרים מעל המכשיר הופיעה הולוגרמה שהראתה מספר נקודות לבנות מפוזרות על פניה. "זה מאתר נשמות ברדיוס של קילומטרים. ככל שהנשמה חזקה היותר, הנקודה הלבנה בוהקת יותר. ככה שאם נמצא נקודות לבנות שמאירות באור חלש – יש סיכוי שאלו יהיו ההורקרוסים. כמובן שיש גם סיכוי שזאת תהיה פשוט נשמה של אדם גוסס או חיה גוססת."
הארי המשיך להביט על הנשמוטיס, ואז חזר להביט בהרמיוני.
"אני מצטער שהתרגזתי אתמול בלילה, הרמיוני." התנצל הארי.
"זה בסדר. אני אשמה. לא הייתי צריכה לפקפק בך. הייתי צריכה לדעת שאם אתה מתעקש להישאר אז זה בשביל ההורקרוסים ולא בשביל משהו אחר." היא חייכה להארי והארי חייך בחזרה.
"הרמיוני, בבקשה אל תעשי את זה שוב." אמר רון.
"לעשות מה?"
"ללכת לכל מיני מקומות כמו סמטת נוקטרון לבד ובלי להודיע לנו. את יודעת שזה מסוכן."
"אני מצטערת. פשוט אתמול נזכרתי שראיתי את הנשמוטיס שנה שעברה בסמטת נוקטרון כשניסינו לברר מה מאלפוי חיפש. ניסיתי להזכר באיזו חנות ראיתי אותו, והיום בבוקר כשנזכרתי פשוט שירבטתי לכם פתק והתעתקתי לשם בתקווה שאף אחד עוד לא הספיק לקנות אותו."
"זה בסדר, כל עוד לא תעשי את זה שוב." אמר הארי.
"אל תדאגו. אני לא אעשה זאת שוב."
"נפלא. אז נצא לדרך? יש לנו נשמות למצוא!" הכריז רון והניף אגרוף באויר. הארי והרמיוני הרימו גבה.
"בחיי... חוש ההומור שלכם מזוויע." חייך רון.
באותו יום שלושתם למדו איך להשתמש בנשמוטיס. הם בדקו מספר נקודות חלושות שהתגלו כחתולים פצועים וטיפלו בהם. הנשמטיס הזכיר להארי את מפת הקונדסאים, או יותר נכון גרסה פחות משוכללת של המפה. הם לא יכלו לדעת אם הנקודה שמאירה באור חלוש הייתה הורקרוס או רק חיה פצועה. מצד שני הם יכלו לדעת תמיד מתי הם לבד ומתי מתקרבים אנשים, מה שעזר להם להחליט מתי היה בטוח להשתמש בקסמים ומתי לא.
לאחר יום סיור מתיש, שבו הארי היה בטוח שהוא ראה יותר חתולים פצועים משהוא ראה בכל החיים שלו, הם חזרו ל"קפה הכפר". נכון, הם לא מצאו עוד שום הורקרוס, אבל העובדה שהורקרוס אחד כבר טופל, ושהנשמטיס לצידם, נתנה להם הרגשה שהם קרובים, יותר מתמיד, לחיסולו של וולדמורט.