הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 8 - נזיסטית
בשבועות הבאים הארי, רון והרמיוני המשיכו לסקור אזורים שונים בסביבה ולסמן על מפת אזור אשלי שהם רכשו היכן הם כבר היו והיכן דרושה סקירה. לעיתים הם מצאו כמה נקודות שהאירו באור חלש ומיקומן היה בתוך באר עמוקה או מערות. לפני שהם הסתכנו בבדיקת המקומות הללו מקרוב הם המתינו כמה ימים כדי לבדוק האם נקודות האור החלושות עומדות בעינן או נעלמות מהנשמוטיס. עד כה, בכל הפעמים הנקודות נעלמו לאחר מספר ימים והם הסיקו שכנראה זו הייתה חיה תועה שנלכדה ומתה לבסוף.
כך חלפו להם כארבעה חודשים, הלימודים בהוגוורטס כבר החלו, והחבורה המשיכה בסקירת האזורים במטרה למצוא את ההורקרוסים.
"אז כמו שאמרתי," אמרה הרמיוני "את כל האזור של הנהר כאן" היא הקיפה בידה בעיגול את האזור של הנהר על המפה של אזור אשלי "מכוסה, כלומר שאפשר לעבור לאזור ההרים," היא החוותה בידה על אזור סמוך לאזור הנהר "ולבדוק את המערות ששם. אלו מקומות טובים מאוד בשביל להחביא הורקרוסים."
שלושתם ישבו במעגל, מסביב למפה, על השטיח בחדרם של הארי ורון ב"קפה הכפר", מנשנשים חבילה של בייגלה שהם קנו בחנות ממתקים מוגלגית.
"אם נצטרך לעבור על כל המערות זה ייקח די הרבה זמן." אמר רון והושיט את ידו לקחת עוד בייגלה מהחבילה. "רק החוף לקח לנו כמעט שבועיים, וזה היה בסך הכל מישור."
"טוב, אין לנו ממש ברירה, נכון?" אמר הארי. "אנחנו צריכים לבדוק את השטח הזה וכמו שהרמיוני אמרה – זה מקום מעולה להחביא בו את ההורקרוסים, לכן יש לנו יותר סיכויים למצוא אותם שם."
"אז החלטנו – מחר נתחיל לסרוק את המערות בהרים." אמרה הרמיוני וקמה מהרצפה. הארי ורון קמו גם הם מהרצפה.
"טוב, אז כדאי שנלך לישון אם אנחנו רוצים לכסות מחר שטח גדול." אמר רון תוך כדי שהוא מביט בשעונו.
"כן, אתה צודק. לילה טוב, הארי." אמרה הרמיוני ואז פנתה לרון. "לילה טוב, רון."
היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה.
"אני גמור. כל ההתעתקויות היום הרגו אותי." אמר רון והפיל את עצמו על מיטתו.
"כן, גם אני לא מת על ההתעתקויות הללו." אמר הארי ופנה ללבוש את הפיג'מה שלו, כשרון החל לדבר שוב.
"תגיד, הארי, מה זה נכ"ם?"
"נכ"ם? אתה מתכוון מכ"ם."
"כן, בדיוק. מה זה?"
"זה מכשיר של מוגלגים שפועל כמו הנשמוטיס אבל הוא מאתר דברים כמו מטוסים, טילים וכאלה." אמר הארי. "מה פתאום נזכרת בזה?"
"אני כבר חודשים רוצה לשאול אותך ופשוט אני תמיד שוכח." חייך רון.
ביום למחרת הם אכלו ארוחת בוקר והתעתקו לאזור ההרים.
"מה הנשמוטיס מראה?" שאל רון את הרמיוני שהחזיקה במכשיר.
"יש כמה נקודות חזקות בשולי היער – בטח אנשים שבאו לטייל ביער. אני לא רואה משהו אחר מלבדם."
"אז בואו נתקדם לפנים היער." אמר הארי.
הם הלכו בערך חצי שעה, מידי פעם הם ראו בנשמוטיס נקודות שציינו מטיילים אבל לא ראו שום סימן להורקרוס – אפילו לא לחיה פצועה.
הם הלכו במעבה היער, מפלסים את דרכם בין העצים והשיחים הרבים. זה לא היה קשה במיוחד בהתחשב בעובדה שביער האסור היה הרבה יותר קשה לפלס את הדרך.
"אני בעד לקחת הפסקה." אמר רון.
"רון, אנחנו הולכים בסך הכל חצי שעה." אמרה הרמיוני מבלי להסיר את מבטה מההולוגרמה.
"תגידי את זה לרגליים שלי. בחייך הרמיוני, הפסקה קצרה. קצרצרונת. פיצית." התחנן רון.
"לא."
"אבל אני עייף."
"רון – לא."
"ואם אני אציע לך הצעה שאי אפשר לסרב לה?"
"כמו מה?"
"יש משהו שאת רוצה?"
"האמת, כן."
"מה?"
"שתשתוק." אמרה הרמיוני וחייכה למראה פניו של רון ההמום. הארי התאפק שלא לצחוק.
"אני רק צוחקת, תפסיק להיות כזה רציני." חייכה הרמיוני.
"אני מניח שנוכל לקחת הפסקה קצרה." אמר הארי והתיישב על אבן גדולה.
"תודה." קרא רון בהקלה והתיישב גם הוא על אבן גדולה מול הארי. הרמיוני פנתה לשבת ליד רון.
"אתה כזה מפונק." אמרה הרמיוני בחיוך לרון.
"מה זה אמור להביע?" שאל רון בטון פגוע לכאורה.
"לא משנה. אני אוהבת אותך איך שאתה." אמרה הרמיוני.
כנראה שהרמיוני הבינה מה היא אמרה, כי היא הסירה מיד את מבטה מרון ושניהם נהפכו אדומים. הארי החל לדבר, בניסיון לשבור את האוירה המביכה.
"זה יער ממש יפה. לא פלא שהרבה מטיילים מגיעים אליו."
"כן..." אמרה הרמיוני.
הייתה שתיקה קצרה ואז -
"הי, הארי, מה זה על האבן שלך?" שאל רון.
"מה?" שאל הארי. הוא קם וראה שמשהו כתוב על האבן שלו, משהו בשפה שהוא לא הכיר.
"זה כתוב בנזיסטית." אמרה הרמיוני. הארי ורון הביטו בה.
"איך את יודעת?"
"להזכירכם למדתי חקר לחשים עתיקים, וחלק מהנושא היה הכרת שפות עתיקות של קוסמים. נזיסטית היא אחת מהן." היא אמרה ורכנה על מנת להביט טוב יותר באבן. "צ'הר קילומטרה שומל."
"מה זה אומר?" שאל הארי.
הרמיוני התיישרה והביטה בשניהם. "זה אומר 'ארבע קילומטרים צפונה'."
"אתם חושבים שזה..." התחיל רון.
"אולי." אמר הארי. "שווה לבדוק."
שלושתם התעתקו לפי הוראות האבן – ארבע קילומטרים צפונה מהמקום בו הם ישבו. הם הגיעו לקרחת יער קטנה. מצד אחד שלהם עמדו עצים צפופים מאוד, שהארי היה בספק אם הם היו יכולים לעבור אותם ללא התעתקות. מצדם השני עמד מעין קיר מסולע, ובו כתובת הדומה לכתובת שהם ראו על האבן. הם הביטו על ההולוגרמה שיצר הנשמוטיס שהראתה נקודה המוארת באור חלוש ממש בסמוך למקום בו הם עמדו.
"מצאנו אותו? את ההורקרוס?" לחש רון כלא מאמין.
הרמיוני התקרבה לקיר המסולע ונגעה קלות בכתובת. "גם הכתובת הזאת כתובה בנזיסטית." אמרה. "'פאגאד און וויזרדו קה אז המה גאויטארה יא און קה אנטחאבאט שודה באראיה ריינבקלו מיטונה אין דארו באז קונה. אין קה יקי אז און דוטה ניסט וטריי קונה ברה טו מימירה!'."
הרמיוני הביטה שוב בשניהם אך הפעם מבט טרוד בעיניה.
"מה קרה? מה כתוב שם?" שאל הארי.
"'רק הקוסם הגדול ביותר או זה שנבחר לריינבקלו יוכל לפתוח שער זה. זה שאינו אחד משניהם וינסה להיכנס למערה פנימה מות ימות'." תרגמה הרמיוני. "זה לא טוב. זה לא טוב בכלל."
"מה זאת אומרת 'לא טוב'? הרמיוני, מצאנו את ההורקרוס!" אמר רון בהתרגשות.
הרמיוני הביטה בהארי שהחזיר לה את אותו מבט טרוד. זה היה כה צפוי... היה ברור שוולדמורט לא ישאיר את ההורקרוס בלי מכשול מסויים... אבל המכשול הזה היה בעייתי. אף אחד מהם לא הקוסם החזק ביותר או מישהו מריינבקלו. הם נחסמו מכל הכיוונים.
הארי התקרב לסלע והביט מקרוב בכתובת.
"לא כתוב כאן כלום על איך בדיוק אמורים להיכנס פנימה?" שאל הארי.
"לא. רק מה שקראתי לכם." אמרה הרמיוני.
הארי הושיט את ידו כדי לגעת בסלע ולנסות לחשוף כתובת נוספת שאולי הסתתרה מאחורי האבק שנמצא על הסלע, אבל בשניה שידו נגעה בסלע הוא חש חבטה חזקה בכל קדמת גופו וראה כלום מלבד אור כחול מסנוור.
"הארי!" קראו רון והרמיוני ביחד.
הארי שכב על האדמה המוצקה, במרחק של כ-10 מטרים מהקיר. כל הגוף שלו כאב והוא הרגיש בלוטה קטנה שהתחילה לצמוח בקודקודו.
"אתה בסדר, חבר?" שאל רון בדאגה, הוא והרמיוני כורעים לצידו.
"כן... אני בסדר." אמר הארי ועבר לישיבה.
"מה זה היה?" שאל רון.
"אני לא יודע. נגעתי בקיר ופשוט הרגשתי חבטה חזקה וראיתי הרבה אור כחול." אמר הארי.
"איך זה לא קרה לך כשנגעת בסלע?" שאל רון את הרמיוני.
"אני לא יודעת." אמרה הרמיוני.
הארי קם על רגליו וניער את האדמה מבגדיו. הוא התקרב שוב לסלע, הפעם נזהר לא לגעת בו.
"הרמיוני, בשנה הראשונה מצנפת המיון שקלה לשים אותך בריינבקלו, נכון?" שאל הארי.
"כמובן! הקסם בסלע לא דחה אותי כי אני נחשבת בערך לאחת מריינבקלו!" אמרה הרמיוני.
"זה אומר שאת תוכלי להיכנס?" שאל רון.
"אולי. אם הקסם לא דחה אותי... אבל עדיין – אני מגריפינדור, לא בטוח שאני אוכל להיכנס."
"עדיף שנחזור לגודריקס הולו ונחשוב בהיגיון על תוכנית. אי אפשר להחליט ככה." אמר הארי. הוא היה די מסוחרר, והרגיש דפיקות חזקות בקודקודו.
"אתה בסדר, הארי? אתה לא נראה טוב." אמרה הרמיוני.
"יש לי טיפה סחרחורת זה הכל. אני בסדר. באמת!" הוא הוסיף כשראה את המבטים הספקניים של רון והרמיוני.
"אוקיי. אז בואו נלך." אמר רון, ושלושתם התעתקו בחזרה לגודריקס הולו.