הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 9 – לילי וג'יימס
"הארי, אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלה הרמיוני בדאגה.
שלושתם היו בחדר של הארי ורון ב"קפה הכפר", רון והרמיוני ישבו על המיטה של רון בעוד הארי ישב על המיטה שלו, ועיוות את פניו לאחר שכאב חד הופיע לפתע בקודקודו.
"כן, אני בסדר." אמר הארי תוך כדי שהוא משפשף את קודקודו. "אז מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע למערה?"
שלושתם שתקו לדקה, מהורהרים.
"אני יכולה לנסות להיכנס ו-" החלה הרמיוני.
"לא." אמר רון.
"אבל רון, אם הקיר של הסלע לא דחה אותי אז אולי אני אצליח להיכ-"
"לא." חזר רון. "זה מסוכן מידי. זה הימור גדול מידי לקחת."
"אבל אין לנו ברירה!" התעקשה הרמיוני. "אף אחד מאיתנו לא הקוסם הכי חזק, נכון? ואנחנו לא יכולים לבוא לתלמיד מריינבקלו ופשוט לבקש ממנו לפתוח לנו את השער ואז לומר לו 'תודה ולהתראות'! אנחנו נצטרך לספר לו הכל!"
"חייבת להיות דרך אחרת." אמר הארי. הוא קם ממיטתו והתחיל לפסוע בחדר. "אולי נוכל להביא מישהו מריינבקלו, לספר לו הכל, לתת לו לפתוח את השער ואז למחוק לו את הזיכרון." הציע רון.
"רון!" קראה הרמיוני.
"מה?"
"בפעם האחרונה שבדקתי, זה נקרא חטיפה!"
"תרגעי, זה רק רעיון." הצטדק רון.
"לא טוב במיוחד, הייתי אומרת."
"יש לך רעיון טוב יותר?"
"כן!"
"אחד שלא כולל אותך בפנים?"
"נו, בחייך, רון!"
"הוא צודק, הרמיוני." אמר הארי. "זה מסוכן מידי. ראית מה היה רשום על הכתובת – מי שלא יתאים לאחד משני התיאורים ימות."
לפתע הארי חש מסוחרר מאוד, הכאב בקודקודו מתחזק. הוא עצם את עיניו ונשען עם גבו על הקיר בחדר.
"אתה בסדר, הארי?" שאל רון בדאגה.
"אתם מוכנים להפסיק עם זה? אני בסדר גמור." התרגז הארי. הוא פתח את עיניו.
"אתה לא נראה ככה." אמרה הרמיוני וקמה מהמיטה. היא התקרבה אליו והבחינה בבלוטה בקודקודו. היא הוציאה את שרביטה, מילמלה משהו לא מובן, ולפתע הופיעה בכף ידה מעין תחבושת עבה ומרובעת. היא הושיטה אותה להארי.
"שים את זה על האזור הנפוח. זה יוריד את הנפיחות ויפחית את הכאב." אמרה הרמיוני.
"תודה." חייך הארי. הוא לקח ממנה את התחבושת והניח אותה על קודקודו. התחבושת הייתה קפואה, כאילו יש בתוכה קרח בלתי נראה.
"אם זה לא ישתפר עד מחר, יש איזה שיקוי שאני מכירה שאמור לטפל בזה." אמרה הרמיוני. הארי הנהן.
"ממתי נהפכת להיות רופאה?" שאל רון.
"טונקס פשוט לימדה אותי כמה דברים שימושיים."
"מגניב." אמר רון. "זה אומר שמותר לנו להיפצע?"
הרמיוני גילגלה את עיניה.
הם אכלו ארוחת צהריים, ולאחר מכן התיישבו על ספסל מבודד בקצה הכפר, סמוך לשדות שהקיפו את גודריקס הולו.
שלושתם העלו תוכניות שונות לגבי המערה החתומה, אבל אף תוכנית לא הייתה טובה או ממשית מספיק. רעיון החטיפה הועלה מספר פעמים, בווריאציות שונות, אך הרמיוני שללה את כולן על הסף. התוכנית הכי טובה וממשית שהייתה להם עד כה הייתה שהרמיוני תנסה למצוא את השער ולהיכנס, אך הארי ורון סירבו בתוקף. הארי לא היה מוכן בשום פנים ואופן להיסתכן בכך שהרמיוני תיפגע. הוא היה משוכנע שיש דרך טובה יותר ויעילה יותר להיכנס למערה, שלא כוללת את הסכנה שאחד מהחברים הטובים שלו ימות.
ביום אחר אולי הארי היה מצליח לחשוב על תוכנית טובה, אבל במצבו הנוכחי זה היה כמעט בלתי אפשרי. הראש שלו כאב כל כך מהמכה שהוא קיבל, עד כדי כך שהוא לא יכל לחשוב כמו שצריך.
בערב שלושתם חזרו ל"קפה הכפר" ואכלו ארוחת ערב. הארי היה הראשון שפרש למיטה. רון והרמיוני נשארו לשבת בשולחן ולהעלות תוכניות לגבי ההורקרוקס. הארי עלה למעלה, וכמעט הגיע לחדרו כששוב הכאב החד והסחרחורת הופיעו. הוא עצם את עיניו והשעין את ידו על הקיר כדי לא לאבד שיווי משקל. לפתע הוא שמע קול מאחוריו.
"היי, הארי, הכל בסדר איתך?"
הארי פקח את עיניו וראה את איאן מביט בו במבט מודאג.
"היי איאן. כן, אני בסדר. יש לי קצת סחרחורת זה הכל."
"אולי לא שתית מספיק היום?" הציע איאן.
"כן... כנראה זה העניין." אמר הארי, אבל הוא ידע שהסחרחורת כלל לא הייתה קשורה לשתיה.
"לילה טוב, איאן." אמר הארי ופתח את הדלת לחדרו.
"לילה טוב, הארי." חייך איאן והמשיך בדרכו.
הארי סגר את הדלת והלך לכיוון השידה שליד מיטתו. הוא לקח את התחבושת שהרמיוני נתנה לו מהשידה ושם אותה שוב על ראשו. הוא כנראה יצטרך את השיקוי של הרמיוני בסופו של דבר, כי לא נראה היה שהכאב בראשו הולך להשתפר.
הוא התיישב על מיטתו. חייבת להיות דרךהוא חשב, חייבת להיות דרך להיכנס למערהאולי פספסנו משהו בדרךכתובת נוספת או משהו דומהאו אולי בכל זאת נוכל להביא מישהו מריינבקלו שיעזור לנו..
הוא נשכב על המיטה, עצם את עיניו, ונרדם מיד.
למחרת בבוקר הארי התעורר מוקדם מאוד בבוקר, ולשמחתו הרבה הכאב בראשו נעלם כליל. הוא הביט לשמאלו וראה את רון ישן שינה עמוקה ונראה היה כאילו הוא ניהל מוקדם יותר מאבק עם השמיכה שלו. הארי הביט בשעונו. השעה הייתה 5 לפנות בוקר, אך הוא כלל לא היה עייף, כנראה בגלל שהוא ישן מוקדם אמש.
10 דקות מאוחר יותר, הארי הלך בדרך הראשית של גודריקס הולו. הוא שירבט לרון פתק, שבו כתב שהוא יצא החוצה לטיול קצר, ותלה את הפתק על הדלת בחדרם באמצעות לחש הדבקה.
הרחוב היה שומם, האויר היה קריר, והשמיים היו צבועים בצבע תכלת אפרפר. הארי הלך כך, בלי משים לאן רגליו מובילות אותו. לבסוף הוא מצא את עצמו בביתו של הוריו. הוא ידע שהבית אטום בעקבות האבדה קדברה, אך מסיבה מסויימת הוא החליט לנסות ולהיכנס שוב. הוא הלך לכיוון הדלת, והוציא את שרביטו. בדיוק כשהוא התכוון לומר את לחש פתיחת הדלת הוא שם לב למשהו מוזר – הדלת הייתה פתוחה.
הוא המניך את שרביטו, ותחב אותו בחזרה לכיסו. הוא הביט מספר שניות בידית, תוהה. הוא היה בטוח במאת האחוזים שהדלת הייתה נעולה וחתומה באותו יום שהוא, רון והרמיוני הגיעו לכאן.
הוא מצא את עצמו מושיט את ידו לדלת, כאילו יד בלתי נראית מדריכה אותו. ידו לפתה את הידית, ושוב – כאילו היה זה מישהו אחר שפועל, ולא הוא, הארי דחף את הדלת.
הבזק מעוור של אור לבן הופיע, והארי מצא את עצמו מכסה את עיניו וצורח מכאב. הוא הרגיש מוזר, כאילו האדמה מתחת לרגליו נשמטה, כאילו הוא מרחף. אוזניו דרוכות, הוא שמע קול של גבר.
"הארי. הארי. תסתכל על אבא."
הארי הפסיק לצרוח ופתח את עיניו במהירות, מביט סביב. עיניו עדיין צרבו כתוצאה מההבזק של האור הלבן, אך הוא הצליח לראות דמות מטושטשת מולו. דמות של גבר גבוה, עם שיער מבולגן...
"אבא?" אמר הארי בשקט ושיפשף את עיניו במהירות. הוא שוב פקח את עיניו, וכשראייתו חזרה להיות ממוקדת הוא ראה את ג'יימס פוטר, עומד מולו ומחזיק תינוק.
"מי חמוד של אבא? מי? מי?" אמר ג'יימס בקול מעושה.
הארי שמע צחוק מאחוריו. הוא הסתובב וראה אישה עם שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות יושבת על ספה וצוחקת.
זה לא יכול להיותזה לא יכול להיותאתה חולםאתה חולםזה לא אמיתיזה לא יכול להיות
הוא הביט שוב באביו. נראה היה שלא הוא או אימו הבחינו בו. הארי צבט את עצמו בחוזקה.
אווץזהזה לא חלוםאבל זה לא יכול להיות אמיתיהם מתיםהם מתו לפני 16 שנה
הוא הביט בתינוק, או ליתר דיוק בעצמו. הוא לא הבין מה הולך כאן. הוא רק ידע שהוא לא חולם.
אולי זה זיכרוןכמו בהגיגית
"למי יש את העיניים היפות של אמא? למי?" המשיך ג'יימס. לילי המשיכה לצחקק ואז אמרה "למי יש את החיוך הממזרי של אבא? למי?"
עכשיו היה תורו של ג'יימס לצחוק.
הארי הרגיש מוזר. הוא הרגיש כאילו ערפל כבד מסתחרר בתוכו. עיניו שוב צרבו, אך הפעם לא בגלל ההבזק.
ג'יימס פנה לעבר הספה והתיישב עליה ליד לילי, אוחז בהארי בעדינות. החיוך על פניה של לילי נמוג מעט.
"ג'יימס, אתה בטוח שזה לא מסוכן להישאר כאן?" שאלה לילי בדאגה.
ג'יימס הנהן בראשו. הוא חייך לעברה חיוך מעודד. היא הביטה בו לרגע, ואז חיבקה אותו והחלה לבכות.
"לילי? היי, לילי, מה קרה?" שאל ג'יימס בדאגה. היא עזבה אותו, והחלה למחות את דמעותיה. "לילי?" הוא שאל שוב בדאגה, ומחה דמעה נוספת שירדה במורד פניה. "מה קרה? אף פעם לא ראיתי אותך ככה."
"אני... אני מפחדת." היא אמרה בקול רועד.
"ממה את מפחדת? מוולדמורט?" שאל ג'יימס בקול רך.
"לא, אני לא מפחדת מהטמבל הזה..." אמרה לילי ומשכה באפה. "אני מפחדת לאבד אותך, לאבד את הארי..."
"היי, זה בסדר." הוא אמר. " גם אני מפחד. אבל אנחנו חייבים להיות חזקים, לילי... בשביל הארי."
"אני יודעת, אני יודעת... אני מצטערת. פשוט כל הלחץ של השנה האחרונה..."
"אני יודע... לא הייתה לנו שנה קלה." אמר ג'יימס, ואחרי מספר שניות הוסיף "אבל הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר, את תראי."
הוא חייך ללילי, והיא חייכה בחזרה. לילי לקחה את הארי מידיו של ג'יימס, הניחה אותו בחיקה, ונופפה בשרביטה מול הארי. ניצוצות אדומים יצאו ממנו, והארי התינוק ניסה לתפוס אותם.
הארי בן ה-17 כבר ויתר ממזמן במאבק נגד הדמעות שאיימו לרדת במורד פניו. הוא היה מטרים ספורים מהוריו, אך הוא לא יכל לדבר איתם, והם לא יכלו לראות אותו. נשימותיו לא היו סדירות, הוא כלל לא הרגיש את רגליו ולא היה לו שמץ של מושג איך הוא עדיין עומד.
את הדממה בביתם של הפוטרים קטע צילצול טלפון.
"אני אענה." אמר ג'יימס וקם מהספה. עוד לפני שהוא הספיק להגיע למכשיר הארי שם לב למספר הטלפון שהופיע על הצג. המספר היה מוכר באופן מפחיד. הוא זיהה מיד את המספר – זה היה המספר של הדארסלים.
המחשבות במוחו של הארי רצו במהירות מסחררת. הוא הבין איזה יום זה... איזה לילה זה... ומה עומד לקרות בעוד כמה דקות...
ג'יימס הגיע לטלפון והושיט את ידו לשפורפרת, אך ידו קפאה באמצע הדרך. הוא הביט דרך החלון שהיה ממוקם מעל השידה עליה היה מונח הטלפון.
"ג'יימס?" שאלה לילי בדאגה.
ג'יימס פנה במהירות אל לילי ואמר בקול בהול "לילי, קחי את הארי ולכי! זה הוא! לכי! רוצי! אני אעכב אותו – "
לילי קמה במהירות, רצה לחדר הסמוך, וטרקה את הדלת. ג'יימס הוציא את שרביטו. פתאום הארי שמע קול בתוך ראשו... זה היה קולו של אביו...
לאאיך זה ייתכןזה אומר שהם תפסו את פיטראבל איךאף אחד לא ידע על כך חוץ מאיתנו וסיריוס
הוא הביט על דלת החדר שאליו נכנסה לילי.
אל תדאגיליליאני אמות לפני שאתן לו לפגוע בך ובהארי
דלת הבית נפרצה, וצחוק קר וגבוה נשמע.
"שלום, פוטר." אמר וולדמורט בטון משועשע.
"תעוף מהבית שלי." אמר ג'יימס בקול רגוע אך מאיים.
"ככה מתייחסים לאורחים, פוטר?" שאל וולדמורט.
"תעוף מהבית שלי!" צעק ג'יימס וכיוון את שרביטו על וולדמורט. מתוך שרביטו יצא אור אדום, אך לפני שזה פגע בוולדמורט, וולדמורט הוציא את שרביטו במהירות ומנע מהכישוף לפגוע בו. הם המשיכו להילחם כך, כל אחד מנטרל את הקללות של האחר עד שלפתע שרביטו של ג'יימס עף מידו ונחת ליד וולדמורט. וולדמורט צקצק בלשונו.
"הייתי שמח להישאר איתך וללמד אותך נימוסים, אך אני חושש שיש לי דברים חשובים יותר לעשות."
הוא התקרב לג'יימס, שרביטו לפניו, מכוון על ראשו של ג'יימס.
"עכשיו אמור לי, פוטר, איפה הבן שלך?"
"תעזוב את הבן שלי בשקט. אותי אתה רוצה, וולדמורט." אמר ג'יימס שוב באותו קול רגוע אך מאיים.
"לורד וולדמורט בשבילך." הטון שלו כבר לא היה אותו טון משועשע. "עכשיו אני אשאל אותך שוב לפני שאני אהרוג אותך – איפה הבן שלך?"
הם עמדו בדממה אחד מול השני, מתנשפים.
"הוא נמצא ממש בחדר הזה, מה?" אמר וולדמורט והביט לכיוון הדלת הסגורה מאחורי ג'יימס.
"לא!"
"אבדה קדברה!"
אור ירוק יצא משרביטו של הלורד וולדמורט, ופגע בג'יימס. גופתו של ג'יימס נפלה לאחור על הדלת, הדלת נפתחה, ונשמעה צרחה מתוך החדר.
"ג'יימס! לא!"
לילי עמדה ליד עריסתו של הארי, וכיסתה את פיה ואפה בכפות ידיה. עינייה החלו להתמלא בדמעות, ואז הארי שוב שמע קול בראשו, הפעם את קולה של אימו.
גיימסלא
היא ראתה את וולדמורט מתקרב אליה ואל הארי, ועמדה בינו לבין וולדמורט, ידיה פרושות לצדדים.
"לך מפה."
"הו, אל תדאגי. אני אלך. אני אלך מפה מיד אחרי שאהרוג את הבן שלך." אמר וולדמורט וחייך. "עכשיו – זוזי הצידה." עיניו היו ממוקדות בהארי, כאילו הוא לא ראה כלום מלבד התינוק שלפניו.
לילי התכוונה להוציא את שרביטה, אך למרבה חרדתה היא גילתה שהוא לא אצלה - הוא היה בסלון.
"לא..." היא לחשה.
זה אבודהוא הולך להרוג את הארי ואני לא יכולה לעשות דבר
"זוזי הצידה!" חזר וולדמורט, לא מסיר את מבטו מהארי.
אני אוהבת אותךהאריאני כל כך מצטערתרגעזהו זההלחשאבל איך הוא הלךתנסי להיזכרתימשכי זמן
"לא את הארי! לא את הארי! בבקשה – אני אעשה הכל –"
"זוזי הצידה, זוזי הצידה, ילדה!"
לוברטהלבמרטהלאקדימהליליתחשביאת חייבת להיזכרבשביל האריבשביל גיימס
"לא את הארי, בבקשה לא, קח אותי, הרוג אותי במקום – "
"אם את לא רוצה למות כמו בעלך חסר התועלת כדאי שתזוזי ועכשיו." אמר וולדמורט בקול מאיים, עיניו ממוקדות על התינוק.
ההערה על ג'יימס כאילו הציתה במוחה אש, ואז היא נזכרה.
"לא את הארי! בבקשה... רחמים... רחמים..."
וולדמורט צחק. הוא כיוון את שרביטו על לילי, ולילי הועפה הצידה. לאחר מכן הוא כיוון את שרביטו על התינוק.
"אבדה קדברה!"
לוביטה
לילי צרחה בעוד אור ירוק יצא מתוך שרביטו של הלורד וולדמורט. היה "בום!" גדול, והבזק מעוור של אור ירוק.