הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 10 – כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע
I'm so tired of being here,
Suppressed by all my childish fears
And if you have to leave
I wish that you would just leave
Because your presence still lingers here
And it won't leave me alone
These wounds won't seem to heal
This pain is just too real
There's just so much that time cannot erase…
הארי הרגיש מוזר. הוא הרגיש כמו מישהו ששהה יום שלם בבריכה ואז יצא ממנה. כאילו הוא מרחף. הוא רצה לפתוח את עיניו אך הוא לא יכל – זה דרש ממנו מאמץ גדול מידי. הוא איבד לגמרי את תחושת הזמן. רק לעיתים, כשהוא ממש התרכז, הוא הצליח לשמוע קולות אבל הוא לא הצליח להתרכז ליותר מכמה שניות. זה היה קשה מידי.
הוא שוב ניסה להתרכז – כמו בכל פעם שהוא הרגיש שהוא מסוגל לכך, והפעם למרבה הפתעתו הקולות לא נדמו לאחר כמה שניות. הוא הצליח לשמוע אותם דקה, ועוד דקה. הוא החליט לנסות ולפתוח את עיניו. זה דרש ממנו מאמץ אדיר. בסופו של דבר הוא הצליח לפתוח את עיניו רק מעט. אור חיוור נכנס לתוך עיניו, והוא הצליח לראות בצורה מעורפלת מאוד דמות היושבת על כיסא לידו.
לקחו לו דקות ארוכות לעכל את הסיטואציה שבה הוא נמצא: מסתבר שהוא שוכב, כנראה במיטה. הדמות שלידו היא בת – אם לשפוט לפי אורך השיער. הבת שיושבת לידו כנראה ישנה, כי היא לא זזה יותר מידי.
הארי החליט לחזור ולעצום את עיניו. הוא הרגיש כאילו הוא נחלש שוב בעקבות כל החשיבה והראיה. שוב, הוא איבד את תחושת הזמן.
לא היה לו מושג כמה זמן הוא שכב כך, עיניו עצומות, גופו רפוי, מוחו חושב כל כך לאט... הוא לפתע שוב הרגיש שהוא מסוגל לחזור ולפקוח את עיניו. הוא פתח אותן לאט מאוד, ומעט מאוד. הוא שוב ראה אור, אך הפעם אור חזק יותר, ושוב ראה דמות לידו, אך הפעם זו הייתה דמות שונה. אם לשפוט לפי אורך השיער – זה כנראה בן, ולפי התזוזות שלו נראה היה שהוא ער.
"הרמיוני!"
"מה קרה?"
"הארי! נראה לי שהוא מתעורר!"
"מה?"
לאחר מכן הארי ראה את צורתה המעורפלת של הבת שהוא ראה בפעם הקודמת. היא התקרבה אליו, אחזה בכף ידו, ואז שאלה "הארי, אתה יכול לשמוע אותי?"
הוא יכל לשמוע אותה, אך לענות לה היה אתגר חדש בפני עצמו.
"אם אתה שומע אותי, תלחץ את היד שלי."
הוא ניסה. באמת שהוא ניסה. הוא התרכז כל כך בניסיון לצוות על ידו ללחוץ את ידה, אך ללא הועיל. הוא שוב הרגיש חלש, ועצם את עיניו. הפעם הוא לא איבד את תחושת הזמן. הוא גם יכל לשמוע את הקולות מסביבו בלי להתאמץ יותר מידי.
"הארי..."
"אתה חושב שהוא יהיה בסדר?"
"אני לא יודע... הוא הצליח לפתוח את העיניים. זה כבר שיפור."
"אני מניחה שאתה צודק."
"רגע... אני יודע! איפה הנשמוטיס?"
"בחדר שלי בתוך השידה. בשביל מה אתה צריך אותו?"
"את תראי."
הארי שמע רעש של דלת נפתחת ושל דלת נסגרת. לאחר דקה של שקט, נשמע שוב הרעש של דלת נפתחת ואז של דלת נסגרת.
"אנחנו בדיוק... כאן."
הייתה הפסקה קצרה של שקט, ואז –
"בדיוק כמו שחששתי. תביטי."
"הנקודה שלו! היא – "
"בדיוק. הנשמה שלו חלשה עכשיו. בגלל זה הוא בקושי מסוגל לפתוח את העיניים. נוכל לעקוב אחרי המצב שלו בעזרת הנשמוטיס."
"רון, אתה זוכר מה סיכמנו: אם המצב שלו לא ישתפר – "
"כן, כן, בסדר – ניקח אותו לקדוש מנגו."
עכשיו כשהארי יכל לשמוע מה קורה מסביבו, הוא היה עוד יותר מבולבל. היו לו מיליון שאלות.
כמה ימים לאחר שהוא פתח את עיניו בפעם השניה, הוא יכל להזיז מעט את גפיו, אבל רק מעט.
"אני חושב שהיד שלו זזה."
"באמת?"
הארי שוב הרגיש יד שאוחזת בכף ידו.
"הארי, אם אתה שומע אותי תלחץ את היד שלי."
הארי שוב התרכז, מצווה על ידו ללחוץ את היד שאחזה בו. הוא הצליח.
"הוא שומע! הוא שומע!"
"הארי! זה אנחנו! רון והרמיוני!"
"אתה מסוגל לפתוח את העיניים?"
הארי ניסה לפתוח את עיניו. הפעם הוא הצליח לפתוח את עיניו לגמרי. הכל היה מטושטש. הוא שוב ראה את הדמויות המטושטשות של הבן והבת.
"רון – המשקפיים שלו."
"נכון."
ברגע שהמשקפים היו על אפו, הוא חזר לראות בצורה ממוקדת. הוא ראה נערה עם שיער חום מתולתל עומדת מצדה האחד של המיטה, ונער עם שיער ג'ינג'י עומד מצדה השני של המיטה. הארי לפתע שם לב שהוא מאוד צמא.
"מים..." הארי ביקש חלושות. נדרשו ממנו כוחות עצומים לבטא את המילה היחידה הזאת.
"בטח. אני כבר מביא לך מים." אמר הילד הג'ינג'י. הוא לקח בקבוק מים שהיה מונח על שידה סמוכה, ופתח אותו. לאחר מכן הוא הקריב את הפיה של הבקבוק לפיו של הארי, ושפך בעדינות ובמנות קטנות מים לתוך פיו. לאחר שהארי סיים לשתות, הנערה דיברה שוב.
"כדאי שתנוח, הארי."
הארי לא התווכח. הוא שוב עצם את עיניו, ונרדם.
הארי לא ידע כמה זמן הוא ישן. הוא רק ידע שהוא אסיר תודה לאותה שינה, כי כשהוא פקח את עיניו שוב, הוא הרגיש כאילו כל כוחותיו שבו אליו. הוא שם לב שהנער הג'ינג'י יושב על כיסא לידו.
"בוקר טוב!" אמר הנער הג'ינג'י בחיוך. "איך אתה מרגיש?"
"יותר טוב, תודה." חייך הארי. הנער הושיט להארי את משקפיו והארי הרכיב אותן. הוא קם מהמיטה ועמד על רגליו, אך לא לזמן רב – הוא הרגיש מסוחרר וחזר לשבת על המיטה.
"תשכב. אתה צריך לנוח." אמר הנער הג'ינג'י. הארי נשכב על המיטה.
"אתה ממש הפחדת אותנו, הארי. שכבת פה כמעט שבועיים מחוסר הכרה."
"באמת?" שאל הארי.
הנער הג'ינג'י הנהן. הדלת של החדר נפתחה, והנערה עם השיער החום נכנסה לחדר.
"הארי! אתה ער!" היא קראה והתקרבה אליהם. "איך אתה מרגיש?"
"די טוב."
"אתה ממש הדאגת אותנו, אתה יודע. לצאת לטייל ככה לבד אחרי מכה כזאת..."
"מכה?" שאל הארי בבלבול.
"נו, המכה שקיבלת בראש כשהיינו ביער. אתה לא זוכר?"
"אממ... לא." אמר הארי.
"אתה לפחות זוכר איך הצלחת להיכנס לבית של ההורים שלך?" שאל הנער.
"הבית של ההורים שלי?"
הנער והנערה הביטו אחד בשני.
"חכו שניה. עכשיו תורי לשאול את השאלות." אמר הארי. "מי אתם?"
הנער הג'ינג'י הביט בהארי פעור פה. "מי אנחנו?"
"כן."
הנער והנערה שוב הביטו אחד בשני.
"אתה לא יודע מי אנחנו?" שאלה הנערה.
"לא. בגלל זה אני שואל." אמר הארי. הוא לא הבין מה כל העניין הגדול. הוא רק רצה לדעת מי הם. הוא לא ביקש מהם יותר מידי.
"אתה יודע מי אתה?" שאל הנער.
הארי חשב לרגע, ואז הוא הבין שהוא לא יודע מי הוא.
"לא... אני... אני לא יודע מי אני..." אמר הארי. הוא היה בהלם. מי הוא בכלל?
"רגע, רגע, רגע... תעצרו הכל." אמר הנער הג'ינג'י וקם מכיסאו. הוא הלך לשידה והוציא ממנה מקל באורך של כ-30 ס"מ. הוא הניח אותו על המיטה של הארי.
"קח את זה." הוא אמר להארי.
הארי הרים את המקל ואחז אותו בידו. הוא ראה את הצבע בפניהם הנער והנערה נעלם.
"מה? מה הבעיה?"
"אתה מחזיק את השרביט שלך הפוך..."
"את ה-מה?" הארי התבונן במקל שבידו והחזיק אותו כעת מהצד השני. "ככה?" שאל הארי.
"כן." אמרה הנערה. "עכשיו תנסה לעשות קסם."
לולא הפנים שלהם היו כל כך רציניות, הארי היה כבר מתפקע מצחוק. קסם?
"אממ... אוקי." אמר הארי. "הוקוס פוקוס, בילי בוקוס!" הוא אמר תוך כדי נפנוף שרביטו באויר. כלום לא קרה.
"אני חושב שיש לנו בעיה." אמר הילד הג'ינג'י חלושות.