הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 11 – פלאשבק של מוגל קסום
"אתה... אתה לא זוכר... כלום... על כלום?" שאלה הנערה.
"אין מצב. הוא חייב לזכור משהו." אמר הנער הג'ינג'י ופנה להארי. "אתה זוכר את השם שלך?"
"אממ... הארי." ענה הארי.
"יופי. לפחות את זה הוא זוכר." אמר הנער.
"האמת היא שאני לא זוכר את זה. פשוט אתם קראתם לי ככה אז הנחתי שזה השם שלי." אמר הארי. הנער קרא בתסכול.
"זהו זה. הלך עלינו." אמר הנער והניף את ידיו באויר. "הארי פוטר לא יודע מי הוא, מי אנחנו..." הוא זרק את עצמו לכיסא הקרוב וכיסה את פניו בידיו.
"בחייך רון... אולי זה רק זמני. אולי אם נזכיר לו כל מיני דברים מהעבר שלו הוא יזכר." אמרה הנערה. היא פנתה להארי.
"אני הרמיוני, וזה רון." היא החוותה לכיוון הנער הג'ינג'י. "אנחנו חברים שלך מהוגוורטס."
"הוגוורטס?" שאל הארי.
"כן. בית הספר לכישוף ולקוסמות. אתה לא...?"
"לא. אני לא זוכר שום דבר כזה. מצטער."
"אולי זה יעזור לך להיזכר." אמרה הרמיוני והוציאה מקל משלה. "לומוס!".
מקצה המקל שלה יצאה להבה קטנה. לאחר מכן היא אמרה "נוקס!" והלהבה כבתה.
"גם אני יודע לעשות טריקים דומים. הנה, תנו לי מטבע." אמר הארי.
רון הביט בו בחיוך, והוציא מטבע מכיסו.
"ידעתי. אתה חייב לזכור משהו." הוא אמר והושיט להארי את המטבע.
"תביטו טוב טוב." אמר הארי לשניהם. "המטבע ביד שלי, רואים? עכשיו-" הוא הסתיר את המטבע בידו השניה, ואז שוב חשף לעיניהם את היד שהחזיקה את המטבע, אלא שעתה המטבע כבר לא היה שם. "טדם! נעלם! איפה הוא?"
הארי קם מהמיטה והלך לכיוונו של רון, שעטה הבעת פנים מוזרה. הארי הושיט את ידו לאחורי אוזנו הימנית של רון, וכשהוא משך את ידו בחזרה אליו, המטבע היה שוב בידו. רון והרמיוני הביטו בו ונדמה היה שהם קפאו במקומם.
הארי שם לב למטבע. הוא לא היה דומה לשום מטבע שהוא ראה בעבר.
"מה זה המטבע הזה?"
"זאת אוניה." אמר רון.
"מה זה אוניה?"
"זה... כסף."
"זה לא כסף. כסף לא נראה ככה." אמר הארי. הוא לא הבין מה קורה כאן. הוא כבר התחיל לתהות מי כאן המשוגע – הוא או הם.
"יש לי רעיון." אמר רון. "אולי אם נזכיר לו מישהו חשוב בשבילו... הוא בטח יזכר." הוא הביט בהארי. "אתה זוכר את הסנדק שלך?"
הארי ניסה להיזכר כאשר לפתע הרמיוני דיברה.
"רון, לא." היא אמרה בקול תקיף.
"מה?" שאל רון.
הרמיוני רק הנידה בראשו, הבעת פניו תקיפה.
"למה לא? זה יעזור לו להיזכר!" הוא פנה שוב להארי. "אתה לא זוכר את סי-"
"רון, אני צריכה לדבר איתך." התפרצה הרמיוני. "עכשיו." היא הוסיפה כשהיא ראתה את הבעת פניו הכעוסה של רון.
"בסדר." אמר רון בכעס.
הרמיוני תפסה בידו והובילה אותו לחדר האמבטיה. הם סגרו את הדלת, אך הארי עדיין יכל לשמוע את שיחתם.
"מה הבעיה שלך? למה את לא נותנת לי לספר לו על סיריוס?"
"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לספר לו."
"מה?! למה?! אם נזכיר לו מישהו שהיה ממש קרוב אליו הוא בוודאי יזכר בו, ואז הוא יזכר בעוד דברים!"
"אני יודעת!"
"אז מה הבעיה?!"
היייתה שתיקה קצרה, ואז הרמיוני שוב דיברה.
"אתה יודע כמה הוא יפגע ברגע שנספר לו על עצמו, על חייו..."
"אבל אנחנו חייבים לספר לו!"
"אני יודעת... אבל... אני לא רוצה שהוא יסבול. הוא סובל כבר 16 שנה, רון... עכשיו יש לו הזדמנות להיות נער רגיל, בלי שום דאגות, בלי שום מטען שהוא נושא על עצמו..."
"אז את בעצם רוצה לשקר לו?"
"לא! זה לא מה שאמרתי!"
"אז אני לא מבין מה את אומרת. אנחנו חייבים לספר לו, אחרת כל העולם אבוד! לא רק העולם שלנו, אלא גם העולם של המוגלגים! את יודעת את זה!"
"אני פשוט לא רוצה שהוא יפגע."
"הרמיוני! הארי, הארי פוטר יושב לו שם, לא יודע מי הוא בכלל, מה זה הוגוורטס, מה זה קסמים, הוא מתנהג כמו איזה מוגל טיפש – "
"סליחה?! יש לך בעיה עם מוגלגים?!"
"כן, יש לי בעיה עם מוגלגים! הם כל כך טיפשים וחסרי תועלת! הם חושבים שהם יכולים לעשות קסמים, הם חושבים שהם הכי חכמים בעולם כשבעצם הם סתם אידיוטים! הם חשבו שהתקפה של טרולים הייתה הוריקן!"
"אה, כן? ומה על קוסמים?! הקוסמים הם האנשים הכי עצלנים ומטופשים שקיימים! אף אחד מהקוסמים הגאונים שלך לא היה מצליח לחשוב איך לבנות אניה! או מטוס! עד עכשיו אף אחד מהתלמידים בכיתה של חקר המוגלגים לא מבין איך מטוס טס חוץ ממני!"
"נו, בחייך! את חייבת להודות שמוגלגים הם מאוד לא מתקדמים! הם לא יכולים להתעתק, לא יכולים לגרום לכלים לשטוף את עצמם, לא יכולים לגרום לדברים לבוא אליהם... וחוץ מזה הם שונאים קוסמים! הם ניסו להרוג את כל הקוסמים שהיו בימי הביניים! למה לי לאהוב מישהו ששונא אותי?!"
"פלא שהם שונאים אותכם?! אתם כל כך מתנשאים! אתם חושבים שבגלל שאתם יכולים לעשות קסמים אז המוגלגים לא שווים כלום, ואתם חושבים שיש לכם את הזכות לכשף אותם מתי שבא לכם, ולהתעלל בהם, ואז למחוק להם את הזיכרון! קוסמים הם האנשים הכי מגעילים שקיימים!"
"הרמיוני, את קוסמת!"
"כן! ומבחירה? לא! תאמין לי שהחיים שלי בתור מוגלגית לא היו רעים בכלל! הייתי מסתדרת טוב מאוד גם אם לא הייתי מקבלת את המכתב מהוגוורטס!"
"את בכלל מבינה כמה יתרונות יש לך בתור קוסמת לעומת סתם מוגלגית?!"
"אל תגיד לי "סתם מוגלגית"! כל האנשים במשפחה שלי הם מוגלגים!"
"טוב, גם את לא בדיוק מדברת בשבחם של קוסמים, וכל האנשים במשפחה שלי הם קוסמים!"
"אתה התחלת עם זה!"
"את יודעת שאני צודק!"
הדלת נפתחה לרווחה בעוצמה, והארי ראה את הרמיוני יוצאת מחדר האמבטיה וצועדת לעבר הדלת בכעס. רון יצא בעקבותיה.
"הרמיוני, חכי!"
הרמיוני עצרה ופנתה לרון.
"אין לי מושג למה התאהבתי בך!" ירקה הרמיוני בכעס ופנתה לצאת מהחדר.
רון עמד לרגע משותק במקומו, ואז קרא אחריה "זה בסדר! גם לי אין מושג למה התאהבתי בך!"
הרמיוני יצאה מהחדר וטרקה את הדלת כל כך חזק, שהיא גרמה לחלונות בחדר לרעוד.
בבוקר למחרת כשהארי קם הוא ראה שרון כבר ער. רון שכב במיטתו, ידיו מאחורי ראשו, עיניו מזוגגות, ונשך את שפתו.
"בוקר טוב." אמר הארי.
רון רק הנהן בראשו והמשיך לבהות בתקרה. לפתע הוא החל לדבר.
"אני לא באמת התכוונתי לכל מה שאמרתי אתמול."
"אממ..."
הארי לא ידע מה הוא אמור לומר לו. הוא לא הבין בכלל על מה הם רבו אתמול, ובגלל שרון והרמיוני היו עצבניים הוא העדיף לעזוב אותם לנפשם ולא לשאול.
"כלומר, אני לא באמת שונא מוגלגים." אמר רון. "איך אני יכול לשנוא מוגלגים כשאני אוהב – "
הוא עצר והוא התיישב על המיטה.
"אתה חושב שהיא תסכים לסלוח לי?"
לא נראה היה שהוא מחכה לתשובה. נראה היה שהוא מדבר אל עצמו יותר מאשר אל הארי.
"תראה..." התחיל רון. "אני הולך להרמיוני. אם אני לא חוזר תוך כמה דקות תבוא לבדוק אם היא לא הרגה אותי או משהו..." הוא שחרר אנחה. "בסדר? היא בחדר שנמצא בסוף הפרוזדור."
"בסדר." אמר הארי. רון קם ממיטתו ויצא מהחדר.
10 דקות מאוחר יותר הארי נעל את דלת חדרם. הוא לא ידע אם רון דיבר ברצינות או לא. אחרי הכל, הוא לא זוכר כלום... יכול להיות שהרמיוני באמת מסוגלת להרוג אותו.
הוא פסע לאורך הפרוזדור, והגיע לחדר שנמצא בסוף הפרוזדור. הארי ראה שהדלת פתוחה מעט ופנה להיכנס כשלפתע הוא ראה משהו שגרם לו לעצור.
הוא ראה את רון והרמיוני עומדים באמצע החדר, מתנשקים.
הארי חייך לעצמו. להרוג אותוממש
הוא פנה לחזור לחדר שלו ושל רון, אך לפני שהספיק לצעוד 4 צעדים הוא שמע צעדי ריצה מאחוריו. הוא הסתובב וראה ילד בן 7 בערך רודף אחרי ילד נוסף בן גילו. האחרון החזיק בידו מכונית צעצוע אדומה.
הם עקפו את הארי, כשאחד מהם קרא "פרד, תחזיר לי את זה! תחזיר לי את זה, נו!".
לפתע הכל התבהר. המסדרון, הילדים הרצים, דלתות החדרים, האורות, הקירות... ואז הארי ראה הבזק לבן חזק שסינוור את עיניו כל כך חזק שזה כאב. הארי צרח וכיסה את עיניו. לפתע הוא ראה את רון, בגרסה צעירה יותר, יושב בקרון רכבת מולו, ובפתח הקרון עומדים שני תאומים ג'ינג'ים.
"הארי," אמר אחד התאומים, "האם הצגנו את עצמנו? פרד וג'ורג' וויזלי. וזה רון, אחינו. אז נראה אותך אחר כך."
הכל הפך שחור, והארי שם לב שהוא עדיין צורח. הוא לא שמע את עצמו, אבל פיו היה פתוח והוא הרגיש את מיתרי קולו רועדים. לאחר זמן שנראה כמו נצח, הוא הצליח להשתלט על עצמו, והפסיק לצרוח. אז, באותה פתאומיות שהופיע ההבזק, כך לפתע הוא חזר לראות איפה הוא. הוא שם לב שהוא נפל על רצפת הפרוזדור, רון והרמיוני רוכנים לצידו.
"אתה בסדר?" שאל רון בדאגה.
"רון, אני... אני ראיתי אותך... ואת פרד וג'ורג'... ברכבת... ממזמן..." אמר הארי חלושות. הוא הרגיש כאילו כל איבריו הפנימיים בערו. הוא בקושי נשם, והתרכז בעיקר בניסיון להישאר בהכרה ולא להתעלף.
"הארי, בוא ניקח אותך קודם כל לחדר." אמרה הרמיוני.
הם עזרו לו לקום, והתחילו לפסוע לעבר החדר של הארי ורון, ידו של הארי מונחת על כתפיו של רון לתמיכה. הם הגיעו לחדר והארי הושיט את המפתח להרמיוני, שפתחה את הדלת. הם נכנסו, ורון הוביל את הארי לכיסא. הרמיוני דחפה לידו של הארי בקבוק מים וציוותה עליו לשתות. לאחר שהוא סיים לשתות ונרגע קצת, הוא שוב דיבר.
"רון, אני ראיתי אותך יושב מולי בתא ברכבת... בכניסה לתא עמדו שני תאומים... אחים שלך... אתה נראית ממש קטן... בן 11, 12..."
"זאת הייתה הנסיעה הראשונה שלנו להוגוורטס." אמר רון. "הפעם הראשונה שנפגשנו. איך נזכרת בזה?"
"ראיתי שני ילדים קטנים רצים בפרוזדור, ולאחד מהם קראו פרד. ואז, אני לא יודע, הכל כאילו התבהר והיה הבזק חזק של אור ופתאום ראיתי מה שראיתי... אחרי זה הכל הפך שחור." אמר הארי.
"אז אתה כן זוכר..." אמרה הרמיוני.
"אני מניח שכן." אמר הארי.
"אז לא הכל אבוד." אמר רון וחייך. "פשוט תמשיך ככה והכל יהיה בסדר. רק תשתדל לא לצעוק בפעם הבאה, בסדר?"
"בסדר." צחק הארי.