הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 12 – מי אתה, הארי פוטר?
"אז... אתם מתכוונים לספר לי מי אני?" שאל הארי.
"בוא... בוא נחכה עם זה קצת בנתיים, בסדר?" שאלה הרמיוני.
"אבל..." התחיל הארי. הוא רצה לדעת. אחרי הכל, אלו הם החיים שלו. יש לו זכות לדעת.
"זה יהיה עדיף אם תגלה בעצמך." אמר רון. "אם לא יהיו לך עוד פלאשבקים כמו שהיה לך עכשיו, אז כמובן שנספר לך. בסדר?"
"אני מניח..." אמר הארי. הוא לא שכח את השיחה של שניהם אתמול. הוא הבין שכנראה החיים שלו לא היו בדיוק מאושרים... אבל שוב - הוא רצה לדעת. למה הוא סובל 16 שנים? איזה מטען הוא נושא על עצמו? ולמה הוא לא נער רגיל?
הארי קם מהכיסא.
"אני יוצא קצת החוצה. אויר צח לא יזיק לי. אולי אפילו אני אזכר בעוד משהו..." חייך הארי ופנה לצאת מהחדר.
"חכה." אמרה הרמיוני. "עדיף שתשאר פה, הארי."
"למה?"
"מסוכן מידי בשבילך להסתובב בחוץ." אמר רון.
"למה?" הוא שאל שוב, מבולבל. מה העניין הגדול?
רון והרמיוני הביטו אחד בשני במבטים מלאי משמעות. לאחר מכן הם שבו להביט בו.
"אתה כבר תבין." אמרה הרמיוני.
"זה רק לטובתך, חבר." אמר רון. שניהם הביטו בו במבטים מתנצלים.
"בסדר, בסדר..." נכנע הארי.
שלושתם נשארו בחדר עד שעות אחר הצהריים. רון והרמיוני נתנו להארי להתעסק שוב עם אותו מקל עץ, שהם טענו שהוא היה שרביט. זה לא הזכיר להארי כלום. הוא היה משוכנע שהוא מעולם לא ראה אותו קודם. הם הזכירו גם כל מיני דברים מוזרים כמו "סוכריות ברטי בוטס", "בירצפת", "קווידיץ'"... אבל שום דבר לא היה מוכר לו.
הרמיוני בדיוק הראתה להארי עוד "קסם" (הארי עדיין האמין שזה מין טריק) בו היא גורמת לבקבוק המים שעמד על השידה במרחק מטרים ספורים ממנה לעוף אל ידה ע"י כך שהיא קראה "אציו בקבוק!", כשרון החל לדבר.
"אולי כדאי שנצא להפסקה? אנחנו פה כבר שעות."
הרמיוני הניחה את הבקבוק על השידה הקרובה אליה. "כן, אתה צודק." אמרה. "בואו נרד למטה לאכול משהו."
היא קמה מהמיטה של רון ורון קם מכיסאו, בעוד הארי נשאר לשבת על מיטתו של רון.
"אתה בא?" שאל אותו רון.
"כן, אני בא. צריך לפנות ימינה ואז למטה במדרגות נכון?"
"כן."
"אוקיי. אז אתם לכו, אני כבר בא."
רון והרמיוני הביטו אחד בשני, ואז חזרו להביט בו. "בסדר. נתראה עוד מעט." אמרה הרמיוני. שניהם יצאו מהחדר וסגרו את הדלת מאחוריהם.
הארי שחרר אנחה וקם מהמיטה. הוא פנה לכיוון חדר האמבטיה. זה היה מאוד מתסכל לא לזכור שום דבר מהחיים שלו, ועוד יותר מתסכל לא להזכר בכלום אחרי שהוא ישב שעות בחברתם של רון והרמיוני. הוא שטף את פניו והביט בבבואתו במראה.
"מי אתה?"שאל את עצמו. מכשלא קיבל תשובה, הוא יצא מחדר האמבטיה ועמד לצאת מהחדר כשלפתע זה שוב קרה.
הכל התבהר במהירות: דלת החדר, הקירות, האורות. ואז היה הבזק מעוור של אור, אבל הארי לא צרח. הפעם הוא היה מוכן.
הוא מצא את עצמו עומד מול אדם שגבו היה מופנה אליו, אך במקום אחורי ראשו הוא ראה פרצוף רשע, פרצוף מכוער...
"אל תהיה טיפש, עדיף שתציל את חייך ותצטרף אלי... או שתפגוש את אותו הסוף כמו הוריך... הם מתו מתחננים לרחמים..." אמר הפרצוף.
"שקרן!" הארי צעק.
"כמה נוגע ללב... אני תמיד הערכתי אומץ... כן, ילד, הוריך היו אמיצים... הרגתי את אביך קודם, והוא נלחם קרב אמיץ... אבל אמך לא הייתה צריכה למות... היא ניסתה להגן עליך... עכשיו תן לי את האבן, אלא אם אתה רוצה שמותה יהיה לשווא."
שוב הכל התבהר, ושוב ההבזק המעוור הופיע.
עכשיו הוא שכב במיטה, ולצידו עמדו רון, הרמיוני, ואשה שמנמנה ונמוכה.
"תנסה לחשוב על משהו אחר לזמן מה..." אמרה האשה. "תחשוב על מה שאתה הולך לעשות עם כספי הזכיה שלך!"
"אני לא רוצה את הזהב הזה," אמר הארי. "את יכולה לקבל אותו. כל אחד יכול לקבל אותו. לא הייתי צריך לזכות בו. זה היה צריך להיות של סדריק."
הוא הרגיש את זויות עיניו צורבות. הוא מצמץ ופנה לבהות בתקרה.
"זו לא הייתה אשמתך, הארי."
"אני אמרתי לו לקחת את הגביע ביחד איתי."
עכשיו גם גרונו צרב. האשה הניחה את הגביע שהיא החזיקה בידה על השידה הקרובה וחיבקה אותו חיבוק חם. לפתע רצו בראשו תמונות של מין רוחות רפאים, ושל נער נאה ששכב מת על האדמה...
שוב הכל התבהר, שוב הבזק מעוור.
עכשיו הוא היה בתוך משרד מלא במכשירים מוזרים ומנצנצים. אדם זקן עם שיער וזקן לבנים וארוכים עמד מולו. הארי הרגיש כעס מפעפע בתוכו.
"אין לך מושג..." הוא אמר לאיש הזקן. "אתה לא יודע..."
"מה אני לא יודע?" שאל הזקן בקול רגוע.
"אני לא רוצה לדבר על מה שאני מרגיש, בסדר?"
"הארי, לסבול כך מוכיח שאתה עדיין אדם! הכאב הזה הוא חלק מלהיות אנושי-"
"אז – אני – לא – רוצה – להיות – אנושי!" הוא שאג. "לא אכפת לי! הספיק לי, ראיתי מספיק, אני רוצה לצאת, אני רוצה שזה יסתיים, לא אכפת לי יותר – "
"כן אכפת לך, אכפת לך כל כך עד שאתה מרגיש כאילו אתה תדמם למוות מהכאב הזה."
"לא – אכפת - לי!"
"הו כן, אכפת לך, איבדת את אמך, את אביך, ואת הדבר הכי קרוב להורה שהכרת. ברור שאכפת לך."
"אתה לא יודע איך אני מרגיש!"
ואז, הכל נהפך שחור.
כשהתעורר, הארי מצא את עצמו על הרצפה בחדרו. כל חלק בגופו רעד, וכל נשימה הייתה מאמץ בלתי נסבל. כל גופו שרף מבפנים.
אז אלו החיים שלו? הוא הבין עכשיו למה רון והרמיוני נמנעו מלספר לו על עצמו... הוריו נרצחו ע"י מפלצת, אותה מפלצת שרצתה להרוג גם אותו... הוא היה אחראי למותו של נער אחר... ובנוסף לכל, הוא איבד גם את האדם היחיד שהיה כמו הורה בשבילו...
לאחר שהוא נרגע מעט, הוא פנה לצאת מהחדר. לא היה אכפת לו מה רון והרמיוני אמרו – הוא חייב לצאת מפה. הוא חייב לנשום קצת אויר, לנסות להבין מה הולך פה...
הוא ירד במהירות במדרגות המובילות לקומת הכניסה של הפונדק, ופנה לצאת מהפונדק. הוא שמע את רון והרמיוני קוראים בשמו, אך התעלם. הוא רצה להיות לבד. הוא יצא מן הפונדק והחל ללכת. הוא לא ידע לאן הוא הולך, הוא פשוט הלך. מזג האויר היה קר, השמיים היו מלאי עננים, ונראה היה שעומד לרדת גשם.
"הארי! הארי!" הוא שמע את קולו של רון מאחוריו.
"הארי, חכה! לאן אתה הולך?" קראה הרמיוני.
הוא הרגיש יד לופתת את זרועו. הוא הסתובב וראה את הרמיוני. הוא הביט בה בכעס.
"הארי, מה קרה?" שאלה אותו בדאגה.
"כלום. ממש כלום." ענה הארי בציניות. "לא קרה כלום חוץ מזה שכרגע גיליתי כמה החיים שלי גרועים." זהו. עכשיו הם חייבים לספר לו. הוא עדיין חש כאילו כל אבריו הפנימיים שורפים, והתנשם בכבדות.
"היה לך עוד פלאשבק?" שאל רון בשקט.
"לא! לא היה לי פלאשבק!" צעק הארי. "היו לי פלאשבקים! שלושה למען האמת! כל אחד יותר טוב מהשני!"
הוא הרגיש כאילו מיתרי קולו עלולים להיקרע, אבל לא היה לו אכפת. הוא כעס כל כך שזה הכאיב לו. זה לא הוגן... הוא לא רצה שאלו יהיו החיים שלו. הוא קיווה לגלות משהו אחר, שהוא מישהו אחר... הכל חוץ מזה. הכאב היה בלתי נסבל, והוא לא יכל לעשות דבר כנגדו.
הרמיוני שחררה את זרועו, והביטה ברון שהשיב לה אותו מבט מלא משמעות, ופנתה שוב להביט בהארי.
"מה ראית, הארי?" שאלה בשקט.
"זה באמת חשוב?!" צעק הארי. מה זה משנה מה הוא ראה?! העיקר שהוא יודע סוף סוף את כל הפרטים שהם נמנעו מלספר לו על עצמו.
מבעד לכעס, הוא הבחין במשהו. רון והרמיוני לא הביטו בו במבטים מלאי רחמים כמו שהוא ציפה... הם הביטו בו בעצב, כמעט בהבנה. הוא הבין עכשיו, שהם כנראה באמת החברים הכי טובים שלו...
"כן, זה חשוב, הארי." אמרה הרמיוני באותו קול שקט. "יכול להיות שהבנת משהו לא נכון. או שראית רק חלק מכל העניין."
"חלק מכל העניין?" צחק הארי בעצבנות. "את רוצה לומר לי שיש המשך? שזה הופך להיות גרוע יותר?" הוא כל כך קיווה שהיא תאמר לו לא.
"אני לא יודעת, בגלל זה אני שואלת אותך."
"בסדר! אני אספר לכם!" קרא הארי. "כרגע ראיתי פלאשבק שבו איזו מפלצת מספרת לי איך בדיוק היא רצחה את ההורים שלי, ורצתה שאני אביא לה איזו אבן מטופשת לפני שהיא תרצח גם אותי! גם ראיתי את סדריק, שמסתבר שהוא מת בגללי! והכי טוב – ראיתי איזה זקן אחד שהתיימר לדעת מה אני מרגיש, אחרי שאיבדתי גם את האדם היחיד שהיה לי כמו הורה!"
הארי הביט בכעס על שניהם והתנשם בכבדות. גרונו כבר החל לכאוב מצעקותיו, ונראה שהשמיים שיקפו בדיוק את מה שהוא הרגיש, כיוון שהחלו להישמע קולות של רעמים.
"עכשיו," אמר הארי בכעס. "יש משהו שפיספסתי?" בבקשה... בבקשה תעשה שהם יאמרו לא...
"למען האמת, כן. יש עוד כמה דברים שאתה צריך לדעת, הארי." אמר רון.
הארי הרגיש כאילו הבטן שלו צנחה צניחה חופשית לתהום ללא תחתית.
"מה?" שאל הארי חלושות. "אתה רוצה לומר לי שיש עוד?"
רון הנהן. "ואם תהיה מוכן להיכנס איתי ועם הרמיוני פנימה אנחנו נסביר לך."
"לא." אמר הארי בתקיפות. "נמאס לי לחכות. אני רוצה שתאמרו לי הכל, כאן ועכשיו." הוא לא יכל לחכות יותר. הוא רצה שיאמרו לו הכל. הוא כבר לא יכל להתמוד עם המתח, עם הפחד...
"אבל, הארי – " החלה הרמיוני.
"אני לא נכנס פנימה עד שאתם לא מספרים לי הכל על עצמי."
"אבל זה מסוכן לעמוד פה ככה אתה לא מבין?!" קרא רון.
"לא אכפת לי! אני רק רוצה לדעת מי אני לעזאזל!" צעק הארי. יש לו את כל הזכות שבעולם לדעת! זה שהם נמנעו מלספר לו עד עכשיו זאת כבר בעיה שלהם.
"היי, היי, תפסיקו עם זה!" קראה הרמיוני בתקיפות ונעמדה ביניהם. "רון, תשלוט בעצמך. והארי – " היא פנתה להביט בהארי. "בבקשה, תכנס איתנו פנימה. אני מבטיחה לך, אתה תבין למה אנחנו לא יכולים לדבר כאן."
הארי הביט בה כמה שניות בכעס. הוא יכל לראות שהיא באמת רצתה רק את טובתו... היא דאגה לו...
"בסדר." הוא אמר לבסוף, והחל לצעוד בחזרה לפונדק, רון והרמיוני צועדים בעקבותיו.