הספר השביעי – מאת מישי פשיץ
פרק 13 – הארי, תולדות
כשהם הגיעו לחדרם של הארי ורון, הארי התיישב על הכיסא בחדר, שילב את ידיו על חזהו, והביט ברון והרמיוני שהתישבו מולו על המיטה של רון, מחכה למוצא פיהם. רון והרמיוני הביטו אחד בשני.
"אני אתחיל." אמר רון ופנה להביט בהארי. "לפני 16 שנה חי קוסם מרושע בשם וולדמורט."
הארי שם לב שהרמיוני הביטה ברון במבט מוזר. רון גם שם לב לכך.
"מה?" הוא שאל את הרמיוני.
"כלום." אמרה הרמיוני וחייכה.
"בכל אופן," המשיך רון. "היה לו צבא של קוסמים שנקראו 'אוכלי מוות', וכולם פחדו מהם, כי הם הרגו כל מי שהתנגד להם. ואז, יום אחד, כשאתה היית בן שנה הוא בא לבית של ההורים שלך במטרה להרוג אותך."
"למה?" שאל הארי.
"כי הוא גילה שיש נבואה שלפיה שניכם לא תוכלו להתקיים ביחד, ואחד מכם יצטרך, בסופו של דבר, להרוג את השני." ענה רון. "הוא הרג את הוריך, וכשהוא ניסה לכשף אותך בקללת המוות, הוא איבד את כל כוחותיו ואתה יצאת מכל הסיפור רק עם הצלקת שעל המצח שלך."
"צלקת?" שאל הארי. הוא לא שם לב לכך שיש לו צלקת על המצח.
"כן. בטח לא ראית אותה כי השיער שלך מסתיר אותה." אמרה הרמיוני.
"אני מבין." אמר הארי.
"בכל אופן, זאת הסיבה שאתה מפורסם בכל עולם הקוסמים - בגלל שאתה כביכול חיסלת את וולדמורט סופית." אמר רון. "אבל למעשה, וולדמורט היה עדיין קיים. רק בקושי, אבל עדיין קיים. לאחר מות הוריך נשלחת לגור אצל אחותה של אימך ובעלה, שלא היו בדיוק נחמדים אליך, כי הם תיעבו דברים 'לא נורמלים' כמו קוסמים.
"בגיל 11 קיבלת מכתב מהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות, שמסר לך שהתקבלת אליו. שם פגשת אותי ואת הרמיוני. בסוף השנה גילינו שוולדמורט התאחד עם אחד מהמורים שלנו, וניסה לגנוב את אבן החכמים, אבן שהופכת אדם לבן אל מוות. זה, למעשה, אחד מהפלאשבקים שראית."
"והוא לא הצליח, נכון? זאת הסיבה שאני עדיין חי. אם הוא היה משיג את האבן הוא היה הורג אותי." אמר הארי. דברים החלו לאט לאט להתחבר לו בראש.
"בדיוק. וקיבלנו גם עזרה עקיפה, אך לא מבוטלת מדמבלדור, מנהל בית הספר." אמרה הרמיוני. "כך הגעת לשנה השניה שלך בהגוורטס, אחרי שחזרת לדודיך למשך הקיץ, או לפחות לחלק ממנו." היא הביטה ברון. רון חייך.
"בכל אופן, בשנה השניה שוב ניצבת בפני וולדמורט, אך הפעם היה זה זיכרון שלו בתור נער בן 16. אתה הצלחת להשמיד את הזיכרון שלו, ולהציל את אחותי ממוות בטוח.
"בשנה השלישית, גילית שיש לך סנדק – סיריוס בלק. הוא היה החבר הכי טוב של אביך, וישב בכלא הקוסמים 12 שנה בגלל שחשבו שהוא הוביל את וולדמורט להוריך, כשלמעשה, חבר אחר של אביך הוביל את וולדמורט אליהם.
"בשנה הרביעית שלך צפית בוולדמורט חוזר, הפעם עם גוף משלו. הוא תכנן חודשים רבים כיצד להביא אותך למקום בו הוא חזר לחיים, אבל התוכנית לא הצליחה במלואה. לא רק אתה הגעת לשם, אלא גם נער אחר שלמד בהוגוורטס – סדריק דיגורי. את סדריק הוא הרג מיד, אך הוא נכשל בתוכניתו להרוג אותך. הצלחת בקושי רב לברוח מאותו מקום ולחזור להוגוורטס, כשאתה מביא איתך את גופתו של סדריק. זה מה שראית בפלאשבק הנוסף שהיה לך.
"בשנה החמישית שלך בהוגוור-"
"חכה שניה." התפרץ הארי. "אתה רוצה לומר לי, שכמעט כל שנה ניסו להרוג אותי?" הארי חש כאילו הוא עומד להקיא.
"משהו כזה, כן..." מילמל רון.
הארי שקע מעט בכסאו.
"בסדר... תמשיכו." אמר חלושות. הוא הרגיש כמו בתוך חלום בלהות שבו הוא נופל ונופל... המתח הרג אותו. כל מילה שרון אמר כאילו פילסה אותו לשניים מרוב הפחד, הפחד לגלות מה עוד קרה לו בחייו. הוא יכל לומר להם לעצור, להפסיק אותם... אבל לא. זה רק יהפוך הכל לגרוע יותר. עדיף לו לדעת את הכל, כמה שיותר מהר, כדי שהסיוט הזה יסתיים כבר."
"אז בשנתך החמישית בהורגוורטס, נקלענו אנחנו ועוד מספר אנשים, לקרב מול אוכלי המוות של וולדמורט, במטרה למנוע מהם להשיג את הנבואה." אמרה הרמיוני.
"אבל וולדמורט כבר שמע את הנבואה." אמר הארי, מבולבל.
"הוא לא שמע אותה במלואה, ולכן ניסה להשיג את תוכנה, כדי לגלות כיצד להרוג אותך." אמרה הרמיוני. "ובקרב הזה... סיריוס נהרג. זה למעשה מתקשר לפלאשבק האחרון שלך." היא עצרה לרגע, ואז המשיכה.
"בשנה השישית שלך בהוגוורטס, דמבלדור ואתה גיליתם את הסיבה שוולדמורט לא מת לאחר שהוא ניסה להרוג אותך כשהיית תינוק. הוא לא מת, כי הוא חתך את נשמתו ל-7 חלקים, והחביא 6 מהם, בעוד השביעי נמצא בגופו."
"אני לא מבין משהו." אמר הארי. "למה אני לא נהרגתי? הייתי אז רק תינוק."
"אמא שלך. היא מתה כדי להציל אותך, הארי." אמרה הרמיוני.
"אני מבין." אמר הארי. הוא קיווה שהסיפור יסתיים בקרוב. הוא לא ידע כמה שנים יש בהוגוורטס, אבל הוא קיווה שאין יותר מידי.
"יש עוד משהו שאתה צריך לדעת בקשר לשנה השישית, הארי." אמר רון. "דמבלדור... הוא נרצח בידי אחד מאוכלי המוות. דמבלדור היה לא רק מנהל בית ספר בשבילנו. הוא עזר לנו המון, ואפילו הציל את חייך באותו לילה שבו התנהל הקרב מול אוכלי המוות. הוא גם הצליח להשמיד אחת מהנשמות שוולדמורט החביא.
"עכשיו, בקשר לשנה השביעית – " התחיל רון אך הארי קטע אותו.
"תעצור." אמר הארי. הוא לא רצה לשמוע יותר דבר. זה היה יותר מידי בשבילו, הוא ממזמן כבר עבר את קצה גבול היכולת שלו לקבל חדשות רעות.
"אבל אמרת שאתה רוצה לדעת." אמר רון.
"אתם משקרים." אמר הארי בפשטות.
"מה?" קרא רון בהפתעה.
הארי קם ממקומו. זהו זה. הוא לא יכל לשאת את זה יותר. הוא רצה לרוץ, לברוח, להתרחק כמה שיותר מכל אחד אחר, בתקווה שזה יגרום לו להפסיק לרצות להקיא.
"לאן אתה הולך?" שאלה הרמיוני ועמדה מולו, חוסמת את דרכו ליציאה.
"החוצה." אמר הארי. נכון, כבר החל לרדת גשם בחוץ, אבל זה לא ממש עניין אותו. הוא עקף את הרמיוני, וצעד במהירות לכיוון הדלת.
"הארי!" הוא שמע את קולה של הרמיוני כשהוא רץ בפרוזדור לכיוון אולם הכניסה של הפונדק. הוא ירד במהירות במדרגות, יצא מן הפונדק, והחל לרוץ.
בחוץ ירד גשם זלעפות, אך הארי לא שם ליבו על כך. הוא רץ. תוך מספר שניות הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו. הוא המשיך לרוץ, מנסה לרוקן את מוחו, מנסה לא לחשוב על כל מה שהוא שמע כרגע...
לפתע הארי נתקל במשהו ונפל אחורנית על הרצפה. כשהוא הרים את מבטו על מנת לראות במה נתקל, הוא ראה את רון עומד מולו. איך לעזאזל הוא הגיע לכאן חשב הארי. הוא קם, וראה גם את הרמיוני לצידו.
תוך כדי שהוא מתחמק מלהביט בעיניהם, הוא פנה להמשיך להתקדם כשרון תפס את זרועו.
"תעזוב אותי." אמר הארי.
"לא." ענה רון.
"תעזוב אותי." חזר הארי.
"אם אני אעזוב אותך, אתה תחזור איתנו לפונדק?"
"לא!" קרא הארי. "עכשיו תנו לי ללכת!"
"לאן אתה רוצה ללכת?!" צעקה הרמיוני.
"אני לא יודע, ולא אכפת לי! עכשיו תנו לי ללכת!"
"הארי, זה מסוכן! אתה לא מבין?! אם אוכל מוות יפגוש אותך אתה חסר אונים! אתה לא תוכל להגן על עצמך!" צעק רון. "הוא יהרוג אותך!"
"אז שיהרוג אותי!!!" שאג הארי. "לא אכפת לי אם אני אמות!!!"
ואז, הוא הרגיש צריבה בלחיו. הרמיוני בדיוק סטרה לו.
"אבל לנו אכפת, הארי!" צווחה הרמיוני. היא ורון עכשיו היו גם הם רטובים עד לשד עצמותיהם. הארי הביט בה, ויכל לראות – למרות הגשם שהרטיב את כל פניה – שהיא בוכה.
"איך אתה יכול לוותר ככה? אמך מתה כדי להציל את חייך!" צעקה בקול רעד. "אז זהו זה?! כל האנשים שמתו בקרבות נגד וולדמורט ואוכלי המוות, כל האנשים הללו מתו לשווא?!" צעק רון. "לא אכפת לך שבגלל וולדמורט ההורים שלך, סיריוס, ודמבלדור מתו?!"
הארי הביט בהם. רון צדק. מה הוא חשב לעצמו? אותו וולדמורט, אותה מפלצת, היא הסיבה שאין לו הורים, היא הסיבה לכל הסבל שלו...
"אתה צודק..." אמר הארי. "אני מצטער..."
"זה בסדר, הארי." אמרה הרמיוני. "מצטערת שסטרתי לך." היא הביטה בו במבט מתנצל.
הארי הניד בראשו.
"זה פשוט ש... בסופו של דבר, אין לי אף אחד. לכם יש בתים לחזור אליהם, אני צודק?" שאל הארי.
שניהם הנהנו.
"לי... לי אין לאן לחזור. ובגלל זה חשבתי לעצמי שאין לי גם בשביל מי להלחם..." אמר הארי, עיניו צורבות. הוא שמח שפניו היו רטובות ממילא בגלל הגשם.
"הארי, זה לא נכון." אמר רון. "יש לך לאן לחזור. אתה יכול לגור איתי ועם המשפחה לי. אמא שלי אוהבת אותך ממילא כאילו היית בן משפחה..." הוא חייך אל הארי.
"תודה, אבל זו לא המשפחה שלי, רון. זאת המשפחה שלך. אני אפילו לא יכול לזכור את ההורים שלי... הייתי רק בן שנה..." הארי הרגיש דמעות חמות יורדות במורד פניו. כל הכאב שהצטבר בתוכו התנקז לאותו רגע.
לפתע הארי הרגיש את ידה של הרמיוני על לחיו. זה רק גרם לדמעות נוספות לזלוג מעיניו.
"הארי, אתה לא לבד." אמרה הרמיוני בקול רך. "אתה כמו אח בשבילנו. אתה הצלת את חיינו יותר מפעם אחת, ואנו מוכנים לעשות את אותו הדבר בשבילך. אנחנו יחד בכל הסיפור הזה, עד הסוף."
"אתה לא לבד, הארי." אמר רון והניח את ידו על כתפו. "יש לך אותנו."