הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 14 – הבשורה של פיג
"עכשיו, אפשר בבקשה להיכנס לפונדק? אני מת מקור." אמר רון.
הארי והרמיוני חייכו, והרמיוני אמרה "אתה לעולם לא תשתנה, מה?"
הגשם נחלש בעוד שלושתם פילסו את דרכם בחזרה לפונדק.
הם נכנסו לפונדק, ועלו לכיוון החדרים שלהם. הארי ורון נפרדו מהרמיוני, ופנו להכנס לחדר שלהם, בעוד הרמיוני המשיכה במורד המסדרון לחדרה.
כשהם היו בחדרם, רון הוציא את שרביטו ומלמל משהו בעוד הוא מכוון אותו על בגדיו. לאחר כמה שניות בגדיו היו יבשים לגמרי. לאחר מכן הוא כיוון את שרביטו על הארי, וגרם גם לבגדיו להתייבש לגמרי.
"אז זה נכון? כל העניין הזה עם הקסמים?" שאל הארי לפתע.
"ברור שכן." אמר רון תוך כדי לבישת הפיג'מה שלו. "פשוט אף מוגל, כלומר אדם ללא כוחות קסם, לא אמור לדעת מזה."
"זאת אומרת שגם אני יכול לעשות דברים כאלה?" שאל הארי והחווה לכיוון בגדיו.
רון צחק.
"רק דברים כאלה? אתה עשית דברים הרבה יותר גדולים מזה, הארי."
"כמו מה?"
"כמו לסלק מאה סוהרסנים עם הפטרונוס שלך." אמר רון.
הארי הביט בו במבט מבולבל. הוא לא הבין חצי מהמשפט שרון אמר.
"בכל אופן," אמר רון. "אתה קוסם חזק מאוד."
הארי פנה גם הוא להחליף את בגדיו, ונכנס למיטה. הוא הביט שמאלה על מיטתו של רון, וראה שהוא עוד לא ישן.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל הארי.
"בטח." ענה רון.
"בקשר לוודימורג הזה – "
"וולדמורט." תיקן אותו רון.
"כן, הוא." אמר הארי. "מה אנחנו עושים נגדו?"
"אנחנו מנסים למצוא את כל ההורקרוקסים – החלקים של הנשמה שלו שמוחבאים בתוך חפצים - ולהשמיד אותם, כדי שבסופו של דבר תוכל להשמיד את החלק האחרון של הנשמה שלו – זה שנמצא בגופו." ענה רון.
"אני מבין." ענה הארי, מהורהר. "ואני אמור להשתמש בקסמים כדי להשמיד אותו?"
"כן." אמר רון. "לילה טוב, הארי."
באותו לילה הארי לא הצליח להרדם. הוא ידע שאם הזכרון שלו לא יחזור אליו בקרוב, כל העולם יהיה בצרות צרורות. אם הוא באמת זה שנועד להרוג את המפלצת, הוא לעולם לא יוכל לעשות זאת כל עוד הוא לא זוכר כיצד לבצע קסמים. הוא רצה, יותר מכל, שהזכרון שלו יחזור אליו. הוא הרגיש כמו בתוך בור חשוך, מוקף אך ורק בנרות קטנים. הוא רצה לזכור מי הוא, מה הוא, לצאת לצאת מהבור אל אור השמש, לחמוק כבר מכל האפלה הזאת שמעיקה עליו.
בעוד הארי הסתובב במיטתו וחש בחילה חזקה, הוא לפתע שמע נקישות רכות. הוא הרים את ראשו, וניסה למצוא את מקור הנקישות. הוא הביט סביבו וראה שהקולות באים מכיוון החלון. בנתיים גם רון הספיק להתעורר ומלמל "תפסיקו את הרעש הזה..."
הארי קם ממיטתו והתקרב לחלון. למרבה הפתעתו הוא ראה משהו פרוותי וקטן עומד מעברה השני של הזגוגית. לאחר מבט טוב יותר, הוא הבין שגוש הפרווה הזה הוא למעשה ציפור קטנה. על רגלה של הציפור היה קשור קלף מגולגל.
"נו, באמת..." אמר רון כשהציפור המשיכה לדפוק על החלון עם מקורה, הפעם בקול עירני יותר. "הארי, מה אתה עושה?"
"זה לא אני. יש פה איזו ציפור מחוץ לחלון." ענה הארי.
"ציפור?" שאל רון. שניה לאחר מכן הוא זינק מהמיטה ופסע במהירות לעבר החלון.
"פיג!" קרא רון. הוא פתח את החלון ואיפשר לציפור לעוף אל תוך החדר. הציפור החלה להתעופף במהירות במעגלים במרכז החדר, בעוד רון מנסה לתפוס אותה.
"פיג... תעמוד... בשקט... לרגע... אחד!" אמר רון בעודו קופץ ומנסה לאחוז בציפור הפרוותית. "לכל הרוחות!" סינן רון.
"מי זאת הציפור הזאת?" שאל הארי.
"זה פיג. הוא הציפור שלי." אמר רון. "מישהו שלח לי מכתב, אבל אני לא אוכל לקרוא אותו אם הציפור הארורה הזאת לא תעמוד בשקט!"
הוא שוב ניסה לתפוס את הציפור, והפעם הוא הצליח. הוא הסיר את המכתב מרגלה, והציפור התעופפה לה דרך החלון לעבר השמיים הכהים.
"'תקנה מחר את הנביא היומי'? מה זה אמור להביע?" אמר רון לאחר שיישר את הקלף וקרא את תוכנו.
"הנביא היומי?" שאל הארי בבלבול.
"עיתון של קוסמים." ענה רון. "אני לא מבין. זאת אמורה להיות בדיחה או משהו?"
הוא החל להתהלך בחדר.
"אולי קרה משהו... אולי יש חדשות טובות בקשר לוולדמורט..." הוא הביט שוב בקלף. "זה נראה כמו הכתב של ג'יני..."
הארי הרגיש לפתע כאילו בטנו עשתה סלטה. הוא לא היה בטוח מה גרם לזה. בטח בגלל הבחילה שהייתה לי קודםחשב.
"בסדר." אמר רון. "אז מחר נקנה את הנביא היומי ונראה מה זה אמור להביע."
הוא חזר למיטתו, וכך גם הארי, ששקע, להפתעתו – בשינה עמוקה.
למחרת בבוקר הארי ורון התעוררו שוב מקול נקישות – אך הפעם הייתה זו הרמיוני שהעירה אותם.
"לא שוב..." מלמל רון אל הכרית שלו.
הארי קם ממיטתו ופתח להרמיוני את הדלת.
"אתם עדיין ישנים? השעה 10 בבוקר!" קראה הרמיוני.
"אם לא היו מעירים אותנו באמצע הלילה..." מלמל רון.
"מי העיר אותכם באמצע הלילה?"
"הציפור של רון." ענה הארי.
"הציפור של – פיג?" שאלה הרמיוני.
"כן." ענה רון והתיישב במיטתו. "מישהו שלח לי מכתב ואמר לי לקנות היום את הנביא היומי. אני חושב שזאת ג'יני."
"תראה לי את הפתק." אמרה הרמיוני. רון לקח את הפתק מהשידה שליד מיטתו והושיט לה אותו. הרמיוני סקרה אותו בעיניה ואז אמרה "כן, זה הכתב של ג'יני."
הארי שוב חש את בטנו מתהפכת, אך התעלם.
"טוב, אז אני אקפוץ לקנות עותק של הנביא היומי מסמטת דיאגון." אמר רון.
"אני אבוא איתך." אמרה הרמיוני.
"לא. זה מסוכן מידי, וחוץ מזה, מישהו צריך להשאר כאן עם הארי."
" בסדר." אמרה הרמיוני. "אבל תזהר."
רון חייך אליה, ואז לפתע – הוא נעלם.
"לאן הוא נעלם?!" קרא הארי והביט סביבו.
"הוא התעתק." הסבירה הרמיוני. "אחת הדרכים של הקוסמים להגיע ממקום למקום."
"הו." פלט הארי. כנראה שהוא עטה הבעת פנים מוזרה, כיוון שהרמיוני שאלה אותו "הכל בסדר, הארי?"
"זה פשוט... אני היחיד שיכול להשמיד את וולדמורט. איך אני אמור להשמיד אותו, כשאני לא יודע דבר פשוט ובסיסי כמו התעתקות?" אמר הארי ביאוש. "וזה לא רק זה. בכלל, אני לא יודע שום קסם, שום דבר. איך אני אמור להביס אותו? אני אפילו לא יודע איך הוא נראה!"
"אתה תזכר, הארי." אמרה הרמיוני בקול מעודד. "אתה פשוט צריך קצת זמן, זה הכל."
"ויש לנו זמן?" שאל הארי בחשדנות.
"אממ..." החלה הרמיוני.
"ככה חשבתי."
"הכל יהיה בסדר, הארי." אמרה הרמיוני. "אל תדאג."
קראק
רון הופיע שוב בחדר, מחזיק בידיו עותק של הנביא היומי, ונראה כאילו הוא הולך להתעלף. הוא התיישב על מיטתו בכבדות, הניח את העיתון על השידה, וכיסה את פניו בכפות ידיו.
"רון!" קראה הרמיוני בעוד היא והארי מיהרו אליו. "רון, מה קרה?"
"הייתה... הייתה התקפה..." אמר רון חלושות אל תוך ידיו.
"בסימטת דיאגון?" שאלה הרמיוני בדאגה, בעודה רוכנת לעבר רון, ומסירה בעדינות את ידיו מפניו.
"לא." אמר רון. "בנביא היומי... הם כתבו שהייתה התקפה של אוכלי מוות על ביתם של כל חברי מסדר עוף החול... הם תקפו גם את המחילה..."
קולו של רון נשבר. הוא לא יכל להמשיך יותר.
"אוי, לא..." אמרה הרמיוני חלושות, וחיבקה את רון.
"הם... הם בקדוש מנגו עכשיו. המצב שלהם קריטי." אמר רון בקול רועד. "בטח הוציאו את ג'יני מהוגוורטס כמו בפעם שהוציאו אותנו כשאבא הותקף... היא לא יכלה לכתוב לי בפתק מה קרה, כי הפתק יכל ליפול לידיים לא נכונות ואז היו מגלים את המיקום שלנו... בטח בגלל זה היא גם שלחה לנו את פיג בלילה."
הרמיוני התרחקה מרון. הארי שם לב שגם היא נראתה חיוורת.
"אתה חייב ללכת. לך לקדוש מנגו, אני והארי נשאר פה."
"אני לא משאיר את שניכם לבד." אמר רון בקול נחוש.
"אנחנו נהיה בסדר. אל תדאג לנו." אמרה הרמיוני.
"זה מסוכן מידי." אמר רון. "את יכולה להגן על עצמך, אבל להגן גם על עצמך וגם על הארי... לא, זה מסוכן מידי."
"אבל אנחנו לא יכולים לקחת את הארי איתנו. אסור שמישהו יגלה שהוא איבד את הזכרון. אם זה יוודע לוולמורט..."
היא לא המשיכה. שלושתם ידעו מה פשר הדבר. הוא יהרוג את הארי במהירות האפשרית.
הייתה שתיקה, שנשברה כעבור כמה שניות כשהרמיוני דיברה.
"יש לי רעיון." אמרה. "נוכל לקחת את הארי איתנו. פשוט נצטרך להסתיר אותו."
"אני לא יודע הרמיוני... זה מסוכן." אמר רון בקול מפקפק.
"זאת הדרך היחידה." אמרה הרמיוני. "מסכים?"
"ובכן... בסדר." נכנע רון.
רון והארי התלבשו במהירות, והארי לקח איתו, לבקשת הרמיוני, את שרביטו ותחב אותו לכיסו. לאחר מכן הרמיוני הסבירה לו שכדי שהם יוכלו להתעתק ביחד עליו להחזיק את ידה בחוזקה, ולא לעזוב. הארי ציית, ולאחר מספר שניות בהן הוא חשב שהוא עומד למות, כיוון שהכל הפך שחור ומחניק, הם עמדו בסמטה ריקה מאדם. מהסמטה הם יצאו אל רחוב ובו חנויות רבות. שלושתם פנו אל חנות בגדים שנראתה מוזנחת ביותר, ושם – למרבה הפתעתו של הארי, רון החל לדבר אל אחת מהבובות בחלון הראווה.
"באנו לבקר את מולי וארתור וויזלי."
הבובה הנהנה, ושלושתם פסעו לתוך חלון הראווה, ומצאו את עצמם בתוך מה שהארי הניח שהיה בית החולים. הרמיוני הוציאה את שרביטה, מלמלה משהו, ולפתע הופיע בידה כובע שחור ומחודד.
"תחבוש את זה, ותשתדל שאף אחד לא יראה את הפנים שלך." אמרה. "אל תדבר עם אף אחד, ואל תענה לאף אחד אם הוא פונה אליך, בסדר?"
"בסדר." ענה הארי.