הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ
פרק 15 – בקדוש מנגו
כעבור מספר דקות הגיעו הארי, רון והרמיוני למחלקה הדרושה, שם הם חיפשו את החדר בו נאמר להם שהוריו של רון אושפזו. את כל הדרך למחלקה עשה הארי כשהוא חובש את הכובע המחודד שהרמיוני הביאה לו, וכשהוא מתבונן על הרצפה כדי שלא יזהו אותו.
"הנה זה, חדר מספר 34." אמרה הרמיוני והחוותה לכיוון הדלת מימינה.
רון נראה מוזר, ונראה היה שכל הצבע שעוד נשאר לו על הפנים לאחר שהוא קרא את אותה הידיעה בעיתון נמוג גם הוא.
"הארי, בזמן שאנחנו ניכנס אתה תשאר לשבת כאן." אמרה הרמיוני. "אל תתן לאף אחד לראות אותך, ואל תדבר עם אף אחד בשום פנים ואופן."
"בסדר." אמר הארי ופנה לשבת על אחד מהכיסאות הסמוכים לחדר. הוא בדיוק התיישב על הכיסא כשמישהו קרא בשמם של רון והרמיוני. הארי הושיט את ידו לשולחן שהיה סמוך אליו ולקח אחד מהמגזינים שהיו מונחים שם, פתח אותו, והעמיד פנים שהוא קורא בעוד למעשה הוא פוזל לעברם של רון והרמיוני. הוא ראה נערה ג'ינג'ית, עם שיער ארוך, ועיניים מעט מלוכסנות. הארי שוב חש את הבטן שלו מתהפכת. היא הייתה יפה. שערה היה מעט מבולגן, עיניה היו מעט אדומות, ופניה היו חיוורות ומודאגות כמו פניו של רון, אך למרות הכל הארי עדיין חשב שהיא הנערה היפה ביותר שהוא ראה מימיו.
היא התקרבה בצעדים מהירים אל רון והרמיוני.
"קיבלת את ההודעה שלי?" שאלה את רון כשהגיעה אליהם.
הבטן של הארי התהפכה שוב למשמע קולה של הנערה, הפעם בצורה מכאיבה יותר. הוא הרגיש מוזר.
"כן." ענה רון.
"יופי." ענתה הנערה. הייתה שתיקה קצרה, ולפתע עיניה של הנערה התמלאו דמעות, והיא פנתה לחבק את רון בחוזקה. היא פרצה בבכי בעוד רון ליטף את ראשה.
"ג'יני..." אמר רון בקול רך. "ג'יני, אל תבכי."
"ה-המצב שלהם עדיין ק-קריטי..." בכתה הנערה בעודה ממשיכה לחבק את רון. "הם אמרו ש-שלא בטוח שהם... שהם ישרדו..."
"הכל יהיה בסדר, ג'יני." אמרה הרמיוני בקול רך. "אני אלך להביא לך מים, בסדר?"
הרמיוני הלכה לאורך המסדרון וחזרה כעבור מספר שניות עם כוס מים בידה. הנערה עזבה את רון ולקחה בידה את כוס המים.
"תודה, הרמיוני." אמרה הנערה בקול מעט רועד. היא שתתה מעט מים לפני ששאלה "איפה הארי?"
הארי הסתתר טוב יותר מאחורי המגזין שהוא החזיק בידו, אבל הוא הספיק לראות את רון והרמיוני מחליפים בניהם מבטים.
"הוא... הוא לא יכל לבוא." אמר רון.
"אבל הוא באמת רצה לבוא, ג'יני." אמרה הרמיוני.
"הו. אני מבינה." אמרה הנערה בקול עצוב. "כבר נכנסתם לחדר?"
"לא." ענה רון. "עוד לא. עמדנו להיכנס כשראינו אותך."
"אז לכו." ענתה הנערה. "אני אהיה בסדר."
"את בטוחה?" שאלה הרמיוני בקול מודאג.
"כן, כן, לכו. אני אחכה לכם כאן."
רון והרמיוני קמו ונכנסו לתוך החדר, בעוד הנערה סיימה לשתות את כוס המים שלה. הארי הביט בה מבעד לעיתון. הוא שוב חש את בטנו מתהפכת. הוא תהה למה יש לה השפעה כזו עליו... לפתע היא הביטה בו בחזרה והארי מיהר להסתיר את פניו שוב מאחורי המגזין. הוא קיווה שהיא לא זיהתה אותו. למזלו בדיוק מישהו קרא בשמה.
"ג'יני!"
הארי הביט בזהירות מבעד לעיתון וראה שני תאומים ג'ינג'ים מתקרבים אליה.
"ביררנו את זה כרגע. צ'ארלי וביל שניהם במשימה של המסדר כרגע. הם בסדר והם אמרו שהם יבואו ברגע שיוכלו." אמר אחד התאומים.
"יופי." אמרה הנערה בהקלה. "דרך אגב, רון והרמיוני פה."
"באמת? איפה?" שאל התאום השני.
"הם כרגע מבקרים את אמא ואבא." אמרה ג'יני.
"רגע, הארי לא בא איתם?"
"לא." ענתה. "הם אמרו שהוא רצה לבוא אבל הוא לא יכל."
בדיוק אז רון והרמיוני יצאו מהחדר.
"שלום לכם." אמר אחד התאומים.
"היי, פרד. היי, ג'ורג'." ענתה הרמיוני.
"איך הם מרגישים?" שאלה ג'יני.
"הם ישנים בנתיים." ענה רון.
כל החמישה התיישבו על כסאות במסדרון.
"הארי בסדר?" שאל לפתע אחד התאומים. "ג'יני אמרה לנו שהוא לא יכל לבוא."
"כן, ברור שהוא בסדר. למה שהוא לא יהיה בסדר?" אמר רון במהירות.
"תרגע, רק שאלנו." ענה התאום השני.
"היי, תביטו לשם." אמרה הנערה בשקט. "זה לא-?"
"פרסי?!" אמרו התאומים ביחד.
הארי הביט לכיוון שכל החמישה הביטו אליו וראה איש צעיר עם משקפיים ושיער ג'ינג'י. הוא נראה כאילו הוא מחפש משהו.
"הפוץ... איך הוא מעז לבוא לפה?" אמר רון בכעס.
כל הבנים נראו כאילו הם עומדים לקום ולהכות את אותו פרסי, אך הרמיוני שלחה לרון מבט אזהרה, אותו מבט ששלחה ג'יני לתאומים.
"אל תתחילו לריב כאן באמצע הקדוש מנגו." אמרה ג'יני. "במיוחד לא כשאבא ואמא-"
היא השתתקה. שלושת הבנים צייתו, וכל החמישה הביטו בפרסי. נראה היה שהוא לא מבחין בהם. הוא פשוט עבר בין הדלתות וחיפש את הדלת הנכונה. כשהוא מצא אותה, הוא עמד מספר שניות עם ידו על הידית ולא זז. לאחר מכן הוא שחרר אנחה, פתח את הדלת, ונכנס פנימה. עברה דקה, ואז –
"פרסי... אתה כאן..." נשמע קולה של אישה מתוך החדר.
"אמא..." נשמע קול רועד מתוך החדר, ולאחריו נשמע בכי תמרורים.
"אני מצטער, אמא... אני כל כך מצטער... הייתי טיפש... הייתי צריך להקשיב לכם... בבקשה תסלחו לי..."
"הבן שלי... הבן היקר שלי..." נשמע שוב קולה של האשה מתוך החדר. "כמובן שאנו סולחים לך... כמובן שאנחנו סולחים..."
"איך היא יכולה לסלוח לו אחרי כל מה שהפוץ הזה עשה?" אמר רון בכעס.
"הוא אמר שהוא מצטער." אמרה הרמיוני. "הוא הבין שהוא טעה."
"כן, קצת מאוחר מידי, את לא חושבת?" אמר אחד התאומים.
"עדיף מאוחר מאשר אף פעם." אמרה ג'יני.
"איך את יכולה לומר דבר כזה?! את יודעת איזה דברים איומים הוא אמר לאבא ואמא! וכל מה שהוא אמר על הארי..." אמר התאום השני.
"אם אמא סלחה לו, אז כולנו גם אמורים לסלוח לו." אמרה ג'יני בטון החלטי.
"תעשי מה שאת רוצה." אמר רון. "אני לא מתכוון לסלוח לו כל כך מהר."
לאחר כמה שעות של ישיבה במסדרון, התאומים נפרדו לשלום ואמרו שהם חייבים ללכת, אבל הם יחזרו בקרוב, ופרסי הלך לפני זמן רב בעקבות המבטים העוינים של אחיו. רון והרמיוני הלכו לקנות להם משהו לאכול, וג'יני, שטענה שהיא לא רעבה נשארה לשבת במסדרון. היא הביטה ברון והרמיוני עד שהם נעלמו בפניה של המסדרון ופנתה להביט בהארי. לא היה איש במחלקה מלבדם.
הארי הסתיר שוב את פניו מאחורי המגזין. הוא חשב שזה נראה מעט מוזר שהוא קורא את אותו המגזין כבר שעות, אבל הוא לא יכל פשוט להחליף מגזין כל כמה זמן. זה יהיה כרוך בחשיפת פניו – הדבר האחרון שהיה עליו לעשות.
הוא שם לב שג'יני קמה ממקומה. הוא חשב שאולי היא התחרטה והתכוונה ללכת אחרי רון והרמיוני, אך למרבה חרדתו הוא שם לב שהיא מתקרבת אליו.
בבקשה תעשה שהיא לא תדבר איתיבבקשה תעשה שהיא לא תדבר איתי חשב הארי.
"סלח לי, מה השעה?" שאלה ג'יני.
הארי לא ענה. היה אסור לו. הוא רק קיווה שכשהיא תראה שהוא מתעלם ממנה היא תלך ותעזוב אותו. או שבעצם... אולי הוא דווקא קיווה שהיא תתעקש ולא תניח לו עד שהוא יענה לה... אז הוא יוכל לגלות מי היא בשבילו, ולמה הוא מרגיש כל כך מוזר כל פעם שהוא מביט בה או שומע אותה.
"זה לא יעזור לך, הארי. אני יודעת שזה אתה."
הארי המשיך להסתיר את פניו באובססיביות עם המגזין, אך ג'יני הייתה כנראה לא פחות עקשנית. היא המניכה את המגזין, והארי בתגובה הרכין את ראשו כך שכובעו הסתיר את פניו. הוא חש לפתע את כובעו מתרומם מעל עיניו, וראה את ג'יני רוכנת מולו ומחייכת.
"באמת חשבת שאני לא אזהה אותך?" שאלה בחיוך קטן.
הארי לא ענה. הוא היה משותק. הוא רק הביט בה וחשב כמה היא יפה. למעשה הוא גם לא ידע מה לעשות עכשיו כשהוא נחשף. רון והרמיוני לא יאהבו את זה...
לפתע הם שמעו מצידם צעדי ריצה, והדבר הבא שהארי ראה היה חושך כאשר מישהו דחף את כובעו למטה כך שיסתיר את מרבית פניו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" שמע הארי את קולה הכועס של הרמיוני. "חשבתי שאמרנו לך לא לדבר עם אף אחד!"
"ולמה בדיוק אמרתם לו דבר כזה?" שאלה ג'יני.
"זה לא חשוב ג'יני, פשוט... פשוט תשכחי שראית אותו כרגע, בסדר?"
"לא." ענתה ג'יני בפשטות. "אני רוצה הסבר. למה שיקרתם לי?"
"זה סיפור ארוך, ג'יני." אמרה הרמיוני. "תעזבי את זה."
"יש לי זמן."
"ג'יני, בחייך... אל תעשי את זה."
"אל תספרי לי, בסדר גמור."
הארי חש את כובעו מתרומם מעיניו, ושוב הוא ראה מולו את ג'יני.
"אתה מוכן לספר לי בבקשה מה קורה פה?"
לפני שהארי הספיק לפצות את פיו, הוא שוב ראה חושך.
"תפסיקי להרים לו את הכובע!" שמע הארי את קולה של הרמיוני.
"למה? מה הבעיה?" שאלה ג'יני.
"הרמיוני!" שמע הארי לפתע את קולו של רון. "מה את עושה?!"
"ג'יני ראתה אותו." אמרה הרמיוני בקול מיואש.
"אתם מוכנים לספר לי בבקשה מה כל העניין הגדול?! ממי אתם מחביאים אותו?!" קראה ג'יני.
"תעזבי את זה ג'יני." אמר רון. "פשוט תשכחי שראית אותו."
"תפסיקו לומר לי את זה!" קראה ג'יני. "אני רוצה לדעת מה קורה פה!"
הייתה שתיקה.
"ובכן?" שמע הארי שוב את קולה של ג'יני.
"בסדר, נספר לך." אמרה הרמיוני. "אבל את חייבת להישבע שאת לא מספרת לאף אחד מה שאנחנו עומדים לספר לך."
"נו!"
"הוא... הוא איבד את הזיכרון שלו, ג'יני." אמר רון בשקט.