בסוף הפרק אני כתבתי על מראה הדמויות (למרות שנאי אישית מעדיפה לדמיין כשאני קוראת פאנפיקים כאלה ואחרים אבל בטח יש כאלה שאוהבים את התאור לפי הסופר...)מי שרוצה מוזמן לקרוא!

~איזה קטע קצר שחשבתי עליו והוא יהיה אחרי הפרק... קטע בונוס כזה~

אגב חלק מהסיפור יהיה בגוף ראשון כי בסופו של דבר הסיפור נכתב מנקודת מבטו של טאנקאה ~חוץ מיזה יותר קל לי לכתוב בגוף ראשון~.

סאגה 1- ילדות בצל הכוכבים.

פרק 2- אני אעקוף את האלים! חכו תראו!

כשמלאו לי 8 שנים, כבר שלטתי באומנויות הלחימה של השינובים ואומנות הלחימה המיוחדת של השבט שלי בפרט, למרות שבנינג'טסו ובגנג'טסו היה הרבה על מה לעבוד.אבל מה שהיה כל כך מיוחד באומנות הלחימה של שבט ההושי היא שליטה מדהימה בעבודת הרגלים, שליטה מלאה שיכולה להגיע לשלמות. המאמנים של השבט ובראשו דוד שלי, איסמו (Isamu ) הושי, היו קפדניים מאוד בנוגע לעבודת הרגלים, כי בסופו של דבר בבסיס של רוב טכניקות הנשמה שאנשי ההושי השתמשו בקרב היה כוח המכה וכוח המכה מושפע מעבודת הרגלים. חוץ מזה, לא תזיק עוד מהירות בשדה הקרב.

"אההה!" צעקתי בזמן שרצתי לעבר בן דודי, מסארו (Masaru), כשיד שמאל שלי מקובצת לאגרוף בצד גופי. דאם, אני לא בטוח שאוכל לנצח!

"קואי (בוא ביפנית), טאנקאה! אולי סוף סוף תראה מה זה להפסיד!" מסארו צעק כשנכנס למצב הגנה, מוכן לכל מתקפה אשר תיהיה. "האמ, אני בחיים לא אפסיד בן דוד!" צעקתי לעברו בזמן שכיוונתי את אגרופי לראשו שהיה קצת יותר גבוהה ממני. מסארו חסם את האגרוף עם יד ימין שלו, והתכונן לתת בעיטה מסובבת לראש שלי כשהגוף שלו כבר מכופף להתחלת הבעיטה.

טריק נחמד בן דוד אבל לא יעבוד לך! המנצח בקרב הזה יהיה אני! וכל העולם הזה עוד יכיר בי, טאנקאה סאמה העצום, והניצחון הזה יהיה רק ההתחלה!

"החיסרון בבעיטה מסובבת..." התחלתי להגיד בזמן שאני מתכופף בדיוק בזמן בשביל להתחמק מהרגל של מסארו ומתחיל בעיטה מסובבת לרצפה. "החוסר הוא שהרגלים שלך חשופות, *קונו יארו!" צעקתי בזמן שפגעתי ברגלו השמאלית של מסארו, ששם לב מאוחר מידי להתקפה שלי, ונפל על רצפת הדוג'ו שהתאמנו בו.

"מסארו נפל על הרצפה, המנצח הוא טאנקאה!" אחד המאמנים אמר והרים את ידו לצד שעמדתי בו. סימנתי V עם ידי השמאלית לכיוון בן דודי שעל הרצפה ואמרתי עם חיוך גדול:" אף אחד לא יוכל לנצח אותי! אני טאנק~" מכה על ראשי הפסיקה את נאום הניצחון שלי ונפלתי על הרצפה.

"עכשיו זה תורי, אח תאום, אז תפסיק עם השטויות ושב בצד." איימי אמרה אחרי שנתנה לי אגרוף לראש. התיישבתי על הרצפה מכסה את המקום שאיימי פגע בי בשתי ידיי. למה היא תמיד חייבת להרוס לי את הצגה? אופפ...

אני ומסארו המובס התיישבנו בצד בזמן שהסתכלנו על הקרב של איימי ויריבהשאחד מהילדים של השבט.

"אוי מסארו, מה קרה?" שאלתי כשהבחנתי שראשו של מסארו מסתכל כלפיי הרצפה. מסארו היה גדול ממני בשנה אך הבדלי הכוחות בינינו היו גדולים וכמובן שאני הייתי החזק ביננו.

"כלום לא קרה..." מסארו אמר בשקט ואפשר היה להבחין בתסכול בקולו. "זה כלום... טאנקאה".

מה יש לו? בחיים לא ראיתי אותו ככה... העניים שלו נהיו אפלות יותר והטון הקריר הזה... נראה שיש לו כוונה לרצוח. ימים אחר כך הבנתי כי למסארו היה נמאס להפסיד והתעבה שלו לכוח השתלטה עליו באותו הרגע... רק חבל שלא ידעתי את זה אז.

"היי! והמנצחת היא איימי! האימון הבא יהיה כושר, כולם להחליף את בגדי הדוג'ו לבגדים הרגילים" המאמן אמר והכיתה יצאה להחליף בגדים.

"אוי טאנקאה" מסארו אמר כשהגב שלנו מופנה אחד כלפי השני ואני בניסיון נואש מנסה לשים את החולצה\ גופייה הלבנה שלי. "אה?" עניתי לו כשהראש שלי עדיין תקוע בחולצה.

"למה אתה תמיד מסתובב עם מסכה? אף אחד מהשבט שלנו או בכפר שמים מסכה כמו שלך?" מסארו שאל בקרנות כשהוא מסיים לשים את הנעלים שלו. דאמ, אני שונא ששואלים את השאלה הזו.

"חיחיחי... ביום שאתה תנצח אותי אני אענה לך על השאלה הזו" אמרתי בערמומיות אחרי שהצלחתי להיכנס לחולצה עם ראש מסובב אליו.

"אוי! אל תתגרה בי, בן דוד!" מסארו צעק עליי, מה שגרם לחיוך שלי להתרחב.

~בשקיעה של אותו היום~

התאמנתי על בבות עץ מסתובב שהיו בחצר האחוזה שגרנו בה. בגלל שאמי מעולם לא התחתנה עם אף אחד ודוד שלנו היה מנהג השבט, הוחלט שאמי אני ואחותי נגור באחוזת ראש השבט עם המשפחה של איסמו.

"שיט, עוד פעם זה קרה" נשכבתי על הרצפה בזמן שאני מנגב את פניי המיוזעות. כבר בפעם השלישית שקיבלתי מכה לפנים מהבובה באותו יום ולא הבנתי מה לא עשיתי בסדר... התסכול! "איך אני אהיה השינובי החזק בעולם אם אני לא מצליח להתחמק ממכה של בובת עץ!"

"לפני שאתה יוצא בהרצאות שאתה תהיה השינובי החזק בעולם, טאנקאה, תנסה לתת מכות בצורה הנכונה. אומנות לחימה היא לא עד כמה המכה שלך חזקה אלא איך אתה נותן את המכה" שמעתי את קולו של דודי מעליי והסתכלתי למעלה והינה הוא היה, בבגדי הבית שלו ורגלים יחפות.

"האמ, אני ידעתי את זה!" התיישבתי על האדמה משולב ידיים ומבטי היה לכיוון קיר שהפריד בין החצר לרחוב. פתאום הרגשתי משהו מושך אותי מהחולצה לכיוון מעלה ואז ראיתי את הפנים של דודי. "אתה חתיכת פרחח! כשאדם מבוגר ממך... לא סליחה, כשמנהיג השבט שלך נותן לך עצה אתה צריך להגיד כן אדוני ולא לדבר אליי בשחצנות, הבנת?" איסמו אמר בטון מאיים.

"תוריד אותי!" צעקתי עליו בזמן שאני בועט באוויר.

"כשתלמד קצת נימוסים ותבקש יפה אני אוריד אותך... אתה יותר מידי דומה לאמא שלך, קימיקאו, עד שלמה נימוסים" איסמו אמר בטון קשוח, הנחמד שהיית לו מקודם נשכחה כלא הייתה.

"אני אמרתי~" התחלתי לצעוק שוב בזמן שאני תופס את היד של איסמו שהחזיקה בי ועושה סלטה לאחור בעזרת היידים, מתכונן לתת בעיטה לתוך הראש שלו. "תוריד אותי!" סיימתי את הצעקה בזמן שנתתי את הבעיטה עם רגלי השמאלית בכל הכוח שלי. איסמו המופתע תפס חסם את הבעיטה ושחרר את האחיזה ממני.

קפצתי כמה סלטות לאחור והרגשתי משהו שורף וכואב בעניים שלי, כאילו שקבלתי מכה חזקה ממש בהם. מה לעזאזל קורה פה?! גאנג'טסו?הכעס הציף אותי משום מה, הרצון שלי להילחם באיסמו צץ משום מקום והיה כל כך קשה להשתלט עליו. המשכתי להסתכל על הרצפה לא יודע מה לעשות קודם, להשתלט על הכעס שלי או לראות מה קורה לעניים שלי.

"אני לא מאמין... חשדתי אבל אני לא מאמין" שמעתי את דודי אומר בתדהמה ובסוג של פחד... קול שמעולם לא שמעתי יוצא מגרונו. לחשוב שמשהו הצליח להדים ולהפחיד את ראש השבט, שהצליח להגיע למעמד הזה לא בזכות ירושה אלא בזכות הכוח שלו, היה בלתי נתפס כמעט.

הרמתי את ראשי לכיוונו ומשהו בו היה מוזר... באמצע הגוף שלו היה נראה משהו נר דולק אבל לא בדיוק נר... זה היה עגול בצבע כחול עם מעט אדום, מלמעלה היה משהו שנראה כמו להבה דולקת ובאמצע הקדום היה את תווי הפנים של איסמו. מה קורה לי לעזאזל?!

"ההושיגאן" איסמו אמר בתדהמה. "הצלחת להעיר אותו"

אההההההההההה?!

~ההווה~

"אני חושב שזה מספיק להיום מאמוראו" טאנקאה אמר בעייפות והצביע לכיוון החלון. בחוץ כבר התחיל להחשיך והיה נראה שבעוד שעה יהיה חושך מוחלט בחוץ. "קים תראה לך את החדר בו אתה תישאר."

" אני מעדיף לחזור לאשתי וילדיי טאנקאה סאמה. אחת מאחותיה של אשתי גרה בעיירה במרחק חצי שעה מפה ככה שאנחנו מתאכסנים אצלה" מאמוראו אמר במבוכה מסויימת. חצי מהדברים שטאנקאה אמר לו לכתוב הוא לא הבין בכלל... נינג'טסו? גנג'וטסו? ובעיקר, מה זה ההושיגאן הזה...

"או באמת?" טאנקאה אמר בהפתעה. הוא לא ציפה שמאמוראו יביא את משפחתו עד לאזור הכפר. "טוב אז שיהיה לך בהצלחה, אם תצטרך ליווי תגיד לקים והיא תצמיד לך את אחד השומרים של האחוזה. הכסף יחכה לך אצלה." טאנקאה אמר בעייפות וקם לאט ובזהירות, עם עזרה של מאמוראו, מהכיסא לכיוון המיטה. אני כבר לא מה שהייתי טאנקאה חשב.

לאחר שטאנקאה התיישב על המיטה מאמוראו התיישב ושאל אם הוא יכול לשאול שאלה אחת אחרונה ונענה בחיוב.

"אהמ... חצי מהדברים שכתבתי לא הבנתי את רובם.. זאת אומרת אומנות לחימה שמעתי על זה בעבר ואולי על נינג'טסו אבל, מעולם לא שמעתי על ההושיגאן. אפשר לדעת מה זה?" מאמוראו שאל בחשש, בניסיון נואש לא להראות את חוסר ההשכלה שלו.

טאנקאה חייך וענה "זה השם של העניים של השבט שלי, העניים שראית קודם וכמעט השתנת בכיסא מרוב פחד... אנחנו לא כל כך ייצרתים בשמות ככה שבדרך כלל השם הושי יתחבר למשהו שקשור בטכניקות של השבט שלי." טאנקאה אמר בשובבות והנשכב על המיטה. "עכשיו לך לאשתך לפני שהיא תהרוג אותך ואותי... 'אף פעם אל תתעסק עם אישה כועסת' ככה תמיד אמי ואשתי אמרו לי".

מאמוראו הנהן לחיוב ויצאת מהחדר של טאנקאה, לא לפני שהוא אמר שלום כמובן. מאמוראו סירב לקחת את הכסף מקים בטענה שהוא לא יכול לקחת כסף בשביל לכתוב ולשמור את הסיפור של טאנקאה שכבר נגע בליבו.

בדרך לבית שמאמוראו ואשתו התארחו, הוא לא הפסיק לחשוב איך הילדות של טאנקאה היית כל כך שונה משלו. בזמן שמאמוראו היה משחק עם אחיו הגדולים, טאנקאה היה לומד קאטות לחימה מהזריחה עד השקיע, בזמן שלמאמוראו היית אפשרות לבחור בכל דרך חיים אחרת טאנקאה נולד לתוך עולם השינובי ללא אפשרות בחירה, מאמוראו הכיר את אביו שהיה איש שקט ונעים הליכות למרות שהוא נפטר כשמאמוראו היה בן 12, טאנקאה גדל בלי לדעת מי אביו עד גיל מאוחר יותר וקיבל הרבה שמות גניי בגלל שלא גדל עם אביו.

השינוי הדרמתי הזה בין שני אנשים שחיו חיים שונים עד אין קץ היה מוזר למאמוראו. הוא ידע שחיי השינובי הם קשיים אבל לא ציפה שהם יהיו כל כך קשיים ומלאי פוליטיקה... בשביל לשמור על הכפר שלו, שינובי היה צריך להפסיד הרבה מעצמו וטאנקאה סאמה כבר וויתר על אביו עוד מלפני שהוא נולד... ואימו היית צריכה לגדל שני ילדים לבד בלי להגיד לאביהם כלל רק כדאי לא לפרוץ מלחמה חוזר בעולם השינובי כמו שחששה.. אילו חיים קשים.

סוף הפרק

מקווה שנהנתם! לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפרק הזה :P

משמעות השם איסמו היא אמיץ, רצון הנפש... חשבתי שלוחם חזק בשבט ראוי לשם כזה. בהמשך יתברר שאיסמו אכן כזה בנושאים מסוימים. כמו שאר אנשי השבט שלו, לאיסמו היה שער חום ועניים ירוקות. כשהוא יוצא למשימות, איסמו לובש את התלבושת הרגילה של כפר הענן הנסתר עם מגן על המצח שלו וכשהוא בבית הוא לובש חלוק בית רגיל עם סימן של כוכב בצד השמאלי.

מסארו הוא הבן הקטן משלושה אחים, איצ'ירואו (Ichirou= משמעות בן הראשון) הושי שהיה האח הגדול והאח האמצע שין (Shin= משמעות של אמת, משהו אמיתי) הושי. בין כל האחים, מסארו הכי דומה לאימו עם תווי פנים עדינות, עניים ירוקות ללא אישון בתוכם ושער חום חלק שבצדדים קצוץ לגמרי ואסוף לקוקו בסוף ראשו. מסארו לובש נעלי שינובי רגילות, חולצה ומכנסיים שחורים. בצד שמאל של החולצה מצויר כוכב זהוב. קעקוע הכוכב של מסארו נמצא בגב כף ידו הימנית.

לעומת שאר חברי השבט שלו, לטאנקאה יש שער כסוף פרוע (בדומה לקאקאשי) ועניים ירוקות רגילות. הוא לובש חולצה לבנה ללא שרוול ומכנסיים לבנות וסנדליי שינובי רגילות. קעקוע הכוכב נמצא בזרוע יד ימין שלו.

כמו טאנקאה, גם לאיימי שער כסוף לבן אסוף לקוקו, עיניים ירוקות. היא לובשת חולצה קצרה שחושפת לה קצת את הבטן בצבע וורוד ומכנסיים קצרים בצבע שחורוגם היא לובשת סנדלי שינובי. איימי מסתובבת עם שרשרת שקאקאשי נתן לקימיקאו לפני שהיא עזבה את קונוהא. השרשרת עם אבן מיוחדת בצבע כסף טורקיז שעברה בשפחה של קאקאשי.

~הקטע הקצר~!

זה היה לילה חמים בקונוהא, כמו שאר הלילות בעונה הזו של הקיץ, הצרצרים צירצרו וההורים צעקו על ילדיהם לחזור הביתה או שההוקאגה בעצמו יבוא וירדוף אחרים עד שירדמו.

קימיקאו לא היית רגילה לתחושה הזו... תחושה של חמימות ושמחה שהיית שרויה בכפר העלה הנסתר. בשבט ההושי הדברים היו נראים אחרת לגמרי, כשהאבא היה אומר שב21:00 הילדים נמצאים במיטות ב21:00 הילדים היו נמצאים במיטות, אחרת הילדים היו עוברים הצקות מצד אחיהם או ירידות מצד ההורים, דבר שלא בא בחשבון לבני השבט... ומילת המפתח היית אגו, הדבר החשוב ביותר לאנשי ההושי, אפילו לילדים.

"לילה בהיר, אפשר לראות את הכוכבים מפה" קאקאשי אמר בציניות בזמן שהוא וקימיקאו ישבו מתחת לעץ על אחת הגבהות של קונוהא.

"כן... נוף מאוד שונה מכפר הענן הנסתר, בפרט מאזור השבט שלי" קימיקאו הנהנה לחיוב ונשענה על החזה של קאקאשי כשאר הוא עוטף אותה בזרועותיו. אכן מחזרה שובר לבבות של בנות קונוהא אשר העריצו את קאקאשי ונלחמו לקבל קצת מצומת ליבו, לראות אותו עם אישה אחרת ועוד מכפר אחר.

"איך באמת נראה הנוף מאזור השבט שלך?" קאקאשי שאל בסקרנות עם קומץ שובבות בקולו כאשר הפנה את מבטו לאישה המחובקת... האישה שלו. "תבוא ותראה ק-א-ק-א-ש-י" קימיקאו אמרה בשבבות והוציאה את לשונה כלפיו.

השנים צחקו לכמה דקות. בסופו של דבר הצחוק התחלף בשקט מעיק. "תתחתני איתי קימיקאו הושי" קאקאשי שבר את השקט. "אני יודע שהכרנו לפני קצת פחות מחודש קימיקאו, אבל אני מרגיש שאני מכיר אותך כבר כמה שנים... אפילו כול חיי. את ריפית חלק בודד בליבי, את משלימה אותי. תתחתני איתי קימיקאו ותישארי בקונוהא, אני מתחנן לפניך".

ביד ימין קאקאשי ליטף את קעקוע הכוכב של קימיקאו וביד השנייה הוציא מכיסו טבעת זהב עם יהלום לבן ושם אותה בידה של קימיקאו המופתעת. קימיקאו ציפתה יותר שדגים יתחילו לעוף מאשר שהאטאקה קאקאשי יצע לה נישואין ברגע זה. היא לקחה את הטבעת אבל לא אמרה מילה בזמן שהתבוננה בטבעת בעצב.

"קאקאשי" קימיקאו נאנחה. "אני גם אוהבת אותך, למרותש אני לא יודעת מה זה אהבה אבל אני חושבת שזה מה שאני מרגישה. אתה גם משלים אותי, נתת לי אור שמעולם לא היו לי אבל... אבל קאקאשי, יש דברים שלא ספרתי לך... דברים שבאמת רציתי לספר לך אבל פחדתי! פחדתי כי ידעתי שמה שיש ביננו לא יחזיק בגללם" מיקימאו התרחקה טיפה מקאקאשי והשתחררה מאחיזתו, ולאט לאט הסתובה בשביל לשבת מולו עם מבט לאדמה.

"אל.. אל תגידי לי שאת כבר נשואה?!" קאקאשי שאל בתדהמה וקיבל אישר סטירה לפנים.

"נראה לך שהייתי נמצאת בסיטואציה הזו איתך אם הייתי נשואה?! מה אתה חושב שאני *קונו יארו?!" קימיקאו צעקה בכעס עם פנים אדומות מבושה! איך קאקאשי יכל לחשוב כך עליה?!

"אז מה קרה קימיקאו? מה את לא מספרת לי?" קאקאשי בסקרנות אך ברצינות. פתאום האווירה הפכה לקרה בין השניים. קאקאשי לא הבין, מהרגע שהם נפגשו עד עכשיו הכול היה מושלם, בין זה המשימה שההוקאגה נתן לו ישירות לוות את חברת שבט ההושי בקונוהא ולשיחות הארוכות שערכו עד שעות הבוקר המוקדמות... אפילו הנשיקה "בטעות" שקאקאשי נתן לה היית מושלמת... אז מה קרה?

"קאקאשי... שנינו שינובים לפני שאנחנו אנשים עם רגשות. הנאמנות שלנו שייכת לכפר ושנינו מכפרים שונים כך שזה לא יכול היה לקרות ביני ובניך... אבל מה שפחדתי לספר לך זה... זה... זה שאחי עומד להיות ראש שבט ההושי... הדבר נודע לי ממש לפני שיצאתי למשימה הזו. אתה מבין נכון? אחי הגדול הוא מהדור הישן, אין נישואין לאנשים מחוץ לשבט ובפרט לא מכפרים אחרים. הוא יעדיף לשדך אותי לשינובי חזק מהשבט שלי או במקרה הכי גרוע מבחינתו אם לא ימצא שידוך בתוך השבט אז לשדך אותי למנהיג אחד השבטים האחרים בשביל ברית... אתה מבי-ן?" קימיקאו דיברה כל כך מהר בשביל שהדמעות לא יתחילו לזלוג כך ללא הועיל והיא התחילה להתייפח מול קאקאשי ההמום.

"בואי אליי קימיקאו שלי... את תמיד תהיה שלי קימיקאו... ואני מבטיח לך שאנחנו נוכל לסדר את זה כדי שהחתונה תקרה" קאקאשי אמר כשהוא ניסה לקרב את קימיקאו אליו.

"אתה לא מבין?! אחי יתחיל מלחמה עם קונוהא אם נתחתן! או יותר גרוע! יגרור את כל עולם השינובי לכאוס שלא נראה!"

"קימיקאו אני בטוח שאחיך לא יעש~"

"הוא כן קאקאשי! גדלנו ביחד! התאמנו ביחד! ישנו באותו החדר ואכלנו מאותם הצלחות! אני מכירה אותו מהרגע שנולדתי עד לרגע הזה! אחי בחיים לא יסכים לזה!" קימיקאו קמה בכעס מהדשא וצעקה בכעס כאשר עינה דומעות, כל גופה רעד מהרגשות שהציפו אותי: כעס, כאב ובעיקר תסכול שהיא לא יכולה להגשים את חלומה עם הגבר שמולה.

"תני לי לילה אחד אז" קאקאשי קם מהדשא, התקרב לקימיקאו הכועסת ואף הכריח אותה להיות בזרועותיו. "תני לי לילה אחד לאוהב אותך... תני לאדם שבור להרגיש שיש לו עוד ניצוץ של תקווה בעולם הזה להיות עם האישה שהוא אוהב... תני לי לילה אחד שייתן לי מנוחה לחיים שלמים."

"לילה אחד?" קימיקאו שאלה. "ומה יהיה אחריו?"

"מה שיהיה יהיה קימיקאו..." קאקאשי לחש כשאר קירב את פרצופו אליה בזמן שביד השמאלית שלו ליטף את פניה. "אם את רוצה לשמור על השלום בין קונוהא לקומוגארו (כפר הענן הנסתר) אני מכבד את החלטתך... אבל בליבי תמיד תהיה שלי..."

ואת המשך הלילה כולם יודעים.